איך שגלגל הסתובב לו

עם פתיחתו של מוזיאון חדש בישראל המוקדש כולו למכונית הצרפתית "רנו", עטנו על ההזדמנות להתייחס גם למוזיאון גרמני איזוטרי יחסית, מעין מקדש מודרני למכונית היוקרה "פורש" שנבנה לאחרונה בעיר שטוטגרט. על אף ששני המוזיאונים הללו שונים בתכלית ועל פניו בלתי ניתנים להשוואה הוגנת, אנחנו דווקא הצלחנו לצייר להם כמה קווים משותפים, או יותר נכון מצאנו תירוץ להתנחם בזרועותיו של הגרמני המעוצב לעילא.

שני המוזיאונים מציגים את האבולוציה של המותג המוטורי, החל מדגמים ראשוניים של החברה וכלה בהתייחסות קדימה לעבר העתיד הטכנולוגי. מוזיאון רנו, שנפתח על ידי משפחת קרסו הנחשבת לאחת המשפחות העשירות בארץ, מציג את האוסף הפרטי שבבעלות המשפחה, ועל הדרך גם את סיפורה האישי לרבות פעילותה הפיננסית בארץ, הקשורה בין היתר לגאולת קרקעות ובנקאות. מוזיאון הפורש לעומתו, חושף כ-80 רכבי יוקרה, מסעדה, חנות מזכרות ומתחם של סדנת שיפוץ וייצור דינמית של מכוניות קלאסיות לשימושם של האספנים המכורים.

המוזיאון של קרסו אינטימי וקטן. הוא משתרע על 278 מ"ר בלבד ומתהדר בצבעים ססגוניים של אדום, צהוב וכחול. קירותיו מהווים מצע לצילומים של מרפסות קטנות, כרזות פרסום אותנטיות וציטוטים היסטוריים של אב המשפחה, משה קרסו, שאחראי בין היתר להבאת מכונית הרנו ארצה, כבר בשנת 1948. בסמוך לכל כלי הרכב המוצגים במוזיאון ניצב עמוד קטן, בדומה לעמודים של שמות רחובות, ועליו מופיעה מעין תעודת זהות הכוללת את המפרט הטכני והסיפור הדגם הספציפי. מהמוזיאון נמסר כי עיצובו הכללי אמור להתחקות אחר מאפייני הסביבה העירונית של שדרות רוטשילד בשנות ה-30. אלא שפרט לתמונות המונוכרומטיות והנוסטלגיות שמתנוססות על הקירות, המוזיאון מתאפיין במראה צבעוני וסכריני שלא ממש מתחבר לתל אביב הישנה ודווקא מזכיר לנו יותר את הלוק של בית האח הגדול, ופחות רחוב תל אביבי שוקק טרם קום המדינה.

תכנון מוזיאון הפורש היה פסטיבל בפני עצמו, שכלל תחרות בין 170 אדריכלים שהגישו תמהיל מגוון ויצירתי של רעיונות. משרד האדריכלים האוסטרי Delugan Meissl, שזכה בתחרות הזו, יצר אייקון אדריכלי מרהיב ביופיו התואם לערכי המותג האקסקלוסיבי שמשדר מהירות, כוח ויוקרה. המבנה מתפרש על שטח עצום של 5,600 מ"ר. למעלה מ-80 המכוניות המוצגות בו, קלאסיות ומודרניות, מוקמו על נתיבים שנעים להם באיטיות ברחבי המוזיאון ובדרך מקורית זו, מאפשרים למבקרים לצפות בהן ממספר זוויות שונות. צורת תנועתן של המכוניות איננה אקראית, אלא מותאמת מבחינה כרונולוגית לתאריך הייצור שלהן כפי שהוא מוצג בכרונולוגיית תאגיד פורשה: " לפני 1948" (טרם היותה יצרנית רכב עצמאית) ו"אחרי 1948". אפילו צבעו הצח של המוזיאון הן מבפנים והן מבחוץ משרת את המכוניות הצבעוניות המוצגות בו מבלי לגנוב להן את ההצגה באמצעות צבע בלתי שגרתי.

עם הסתייגות וזהירות רבה, ניתן להצביע על מכנה משותף בולט בין המוזיאון של קרסו ומוזיאון הפורש והוא נושא הלוקיישן המעט בעייתי שבו הוקמו. מוזיאון הרנו הנידח שוכן לו אי שם, בפארק ראם סמוך לצומת גדרה. סביר להניח כי תיירים מחו"ל הוא לא יצליח למשוך אליו כמו מוזיאון העיצוב בחולון, אלא יותר משפחות מקומיות שיחפשו תעסוקה שונה וסימפטית לילדים המשועממים בוויקאנד (מה גם שהכניסה אליו היא בחינם). גם מוזיאון הפורש המפואר לא נבחר להיבנות על רקע נוף אירופאי פסטורלי או לחילופין אורבני, תוסס וחוויתי, אלא בצנטרום של בתי החרושת המפויחים והרועשים של זופנהאוזן בשטוטגרט. יחד עם זאת, מוכרחים להודות שנוכחותו של האחרון בפריפריה התעשייתית דווקא מאדירה את יופיו והדרו.