אם אכן כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו והאומללות מתאמללות בדרכן הייחודית, כפי שטען טולסטוי, אזי המשפחות המעניינות באמת הן משפחות המעצבים. אותן משפחות שחולקות לא רק מאגר גנטי, אלא גם סטודיו, מקום עבודה וחיבה משותפת לפריטים מעוצבים. שיחות על ילדים ומשכנתה הן ממש לא התסריט הקבוע שלהן, חומרים וקומפוזיציות דווקא כן.
"ארוחת יום שישי אצלנו נסובה בדרך כלל סביב עיצוב. בעיקר מכוניות, גאדג'טים וחידושים. שואלים 'ראית את זה? מה אלה עשו?" מתאר נטע שלגי, הבכור מבין שני אחים שלמדו עיצוב תעשייתי. גם בבית משפחת קסטיאל, אצולת הריהוט הישראלית, הדיבור הצפוף בארוחת שישי הוא לאו דווקא על המתכון לרוסטביף. "אמא שלי יכולה להגיש ארוחת ערב באיזו צלחת" מספרת דפנה קסטיאל, "ופתאום אנחנו נגיד: 'תראה איזה יופי של צורה, אולי נעשה מזה שולחן אוכל בכלל".
כשבגרה המעצבת הצעירה לבית קסטיאל, זלגה בטבעיות לתחום עיסוקם ופנתה ללימודי עיצוב ב"שנקר" ("ויטל" בימים ההם), מרחק יריקה מההורים ומהנגריה המשפחתית. "לפעמים הייתי קופצת לשם עם החבר'ה שלי מהכיתה לחתוך דברים" מספרת דפנה, "ואני חושבת שהרבה פעמים ציפו ממני ליותר בבית ספר בגלל הייחוס. אם זה שינה דברים? לטובה ולרעה. לא הרגשתי שזה תורם לי". האדריכל דב כרמי לעומתה, בנו של האדריכל רם כרמי ונכדו של האדריכל זוכה פרס ישראל דב כרמי, החליט לפסוח על לימודי הארכיטקטורה ולהסתמך, אם לא על הקשרים המשפחתיים, אז לפחות על הכישרון שעבר בגנים. "אתה אומר שקוראים לך 'כרמי' ואתה עוסק בתכנון, ברור למי שחי בארץ באיזה סוג של 'כרמי' עסקינן. ללא ספק יש בשם דברים חיובים שצריך לנצל אותם, אבל אני לא חושב שמישהו נותן לך את העבודה רק כי יודעים מי זה אבא שלך".
עבור האחים שלגי הבחירה היכן ללמוד וכיצד הפכה לדילמה משפחתית. לאחר שאבנר שרבט רעיון שהגה לפותחן בקבוקים, בחן נטע את הסקיצה ויעץ לו ללמוד עיצוב תעשייתי. אבנר נרשם ללימודי עיצוב, אולם דווקא ב"בצלאל" ולא ב"מכון הטכנולוגי" שבו למד אחיו. "היה לי ברור שבמשך כל הלימודים אני אצטרך לרדוף אחרי ההישגים שלו" מסביר אבנר, "בלתי אפשרי להימנע מההשוואה בינינו". "כל אחד מאיתנו ספג מהבית ספר שלו את צורת עבודה שונה", מוסיף נטע, "אני ניגש לעיצוב מתוך מחקר יותר גדול. הוא מעצב באופן אינטואיטיבי יותר". הגישה התכליתית ממשיכה גם בתהליך היצירתי. "הוא יכול לתאר לי בטלפון רעיון שיש לו או פרויקט שהוא זה עתה קיבל" אומר אבנר, "ותוך שעתיים הוא כבר שולח לי קבצים בתלת מימד בחמש ורסיות כדי שאגיד את דעתי".
בניגוד אליהם, משפחת קסטיאל מעדיפה לוותר על שלב הסקיצות ועוברת ישר לקריאת מחשבות. "הרבה פעמים אני לא מאמין איך אנשים מתייעצים איתי, עוברים אליה ומקבלים את אותן תשובות", מתאר יהושע קסטיאל, אביה של דפנה, "אז אומרים 'טוב, זו הבת שלך.' אנחנו מדברים את אותה השפה ויש לנו את אותו ההיגיון". "זה סוג של עיצוב קבוצתי", צוחקת דפנה.
גם מעצבות האופנה טובהל'ה חסין ובתה נעמה חולקות סטודיו, אך הרגלי העבודה שלהן שונים לחלוטין. "לי נורא חסרים הלימודים" משתפת טובהל'ה, "נעמה למדה ורואים את זה בעבודה שלה". "היא לא מעבירה את העבודה כמו שמעצב בדרך כלל עושה" מסבירה נעמה, "היא פותחת את המוזיקה חזק כי היא צריכה השראה, שרה, צועקת ומשתפת את כולם".
העבודה המשותפת משמשת לא רק כמקור הפרנסה, לעיתים היא הופכת לסוג של טיפול משפחתי. "זה מאוד קשה לחיות בצילה" מתארת נעמה את העבודה עם אמה, "בתור מעצבת אני כל הזמן מסתכלת עליה וחושבת 'אני לא כמוה, אני לא מספיק טובה'". גם אצל משפחת קסטיאל בא לידי ביטוי פער הדורות; "עשינו עכשיו דגם לשולחן חדש", מספר יהושע, "ידעתי שנכון יותר להביא איזשהו צבע ספציפי שלא היה לי במלאי אז דחפתי לעשות את זה בצבע שיש לנו, והיא נלחמה בי, היא יודעת להגיד לי 'לא' נחרץ וזהו. אני מקבל נזיפות ונכנע מיד. אין ברירה - זה הדור הבא".