עפה על המטאטא

אני בן אדם נוח. באמת. לא איכפת לי לקבל הוראות סותרות מבעלי בית, לא איכפת לי להשתמש בחומרי ניקיון גרועים כי הלקוחה מתקמצנת עליי, לא איכפת לי לנקות בשעתיים בית של ארבע קומות, לא איכפת לי. הדבר היחיד שאני שונאת, מתעבת ולא יכולה לסבול, זה שיש מישהו בבית בזמן שאני מנקה. מעצבנות אותי הלקוחות שהולכות אחרי לכל מקום ובודקות איך אני מנקה ועוד יותר מעצבנים אותי הילדים של הלקוחות שחייבים לעבור עם מגפיים מלאי בוץ רגע אחרי שמירקתי את הרצפה. זה לקוחות זה? אז מי צריך אויבים? תנו לי ארבע שעות להיות לבד עם פסקול של מרגול פוגשת את פרינס ברקע ואתם לא תאמינו שזה הבית שלכם מרוב שהוא יהיה מבריק.

אבל אתם כבר מכירים אותי, כמה שאני שואגת אני אף פעם לא נושכת. וגם כשיש מישהו בבית ובא לי לחנוק אותו, אני שולפת את החיוך הכי המקסים שלי. אין עליי, תמיד הכי נחמדה שיש.

איכשהו, ביום ראשון שעבר זה לא כל כך הצליח לי. "זאת פאני, דודה של בעלי מטורקיה, היא באה להתארח אצלנו כמה ימים", אמרה לי חני בעיניים מתנצלות. חני ושמואל טסה, הם באמת לקוחות שאני אוהבת. הם נעימים, מסודרים ותמיד מוקירי תודה. אבל מה עכשיו הביאו לי את פאני?
"היא מדברת רק טורקית או ספניולית והיא לא תפריע לך לנקות", הוסיפה חני ומיהרה לעזוב את הבית.
"שלום, פאני. השם שלי רוזה".
"רוזה?"
"כן, רוזה".
"נו, פאני".
"לא. את פאני, אני רוזה".
"פאני? רוזה?"
"אלוהים, איפה נפלתי?"
"נו פלתי! פאני! פאני!".
"בסדר, בסדר. פה פאני לשבת. פה רוזה מנקה, קלין, קלין!"

איזה קלין ואיזה בטיח. הייבוא מטורקיה נצמדה אליי ולא עזבה. אולי ככה הטורקים נוקמים בנו אחרי המרמרה – שולחים קרובי משפחה שיציקו לעוזרות בית תמימות עד שאלו יאבדו את שפיותן. מה לא עשיתי כדי שתעזוב אותי לנפשי – פתחתי לה טלוויזיה על הערוץ הטורקי, הכנתי לה שחור קטן חזק ואפילו ביקשתי שתאפה לי איזה קדאיף במטבח. כלום לא עזר.

אז במלחמה כמו במלחמה – אם אתה לא יכול להילחם בהם, הצטרף אליהם. נתתי לה משימות ניקיון והיא הגיבה בהתלהבות. קרצפה וקרצפה כאילו אין מחר. מסתבר שכל מה שצריך כדי לפייס את ארדואן זה לשלוח לטורקיה את ליברמן עם בקבוק מסיר אבנית משובח וזה הכול.

העניין התחיל להסתבך כשעברנו לשלב הרצפות.
"יאללה פאני, תביאי לי את המטאטא ונתקדם".
פאני עצרה הכול והביטה בי מזועזעת.
"פאני, מטאטא".
"מטאטא?! מאטאטי! מאטאטי!" צעקה פאני והתחילה לבכות.
"נו מטאטאי! פאני, מטאטא!!" ניסיתי להרגיע, אבל לא הבנתי שאני עושה יותר נזק.
"מטאטאי! מטאטאי!" הטיחה בי פאני בתוכחה ויצאה בסערה מהבית.

מה אני עושה? איך אני מסבירה לחני ושמואל שהברחתי את הדודה מטורקיה? חיכיתי כמה דקות בתקווה שפאני תחזור הביתה, אבל זה לא קרה. לבסוף, התקשרתי לחני וסיפרתי לה את כל הסיפור, היא ושמואל מיהרו הביתה. "שמואל, אני מצטערת, בסך הכול ביקשתי שתביא לי מטאטא".
"כן, רק שאם אני לא טועה, מטאטא בספניולית זה תמותי או תתאבדי", ענה לי שמואל, מיואש.
רק זה מה שהיה חסר לי. עוד תתחיל מלחמת עולם שלישית בגללי. לשמחתי, אחרי שעות של חיפושים (סחבתי איתי מטאטא כדי להסביר לה את הטעות) מצאנו את פאני באחד הפארקים באזור, בריאה ושלמה, אוכלת בורקס. שמואל הסביר לה את אי ההבנה בשפת אמה, ואני הושטתי לה מפית לבנה לאות פיוס. בכל זאת, כל הפרצוף שלה התמלא פירורים.