להידלק על מכוערת

הבניין התעשייתי באיזור האופנה של מנהטן שופץ בשנות ה-80 והקומות העליונות שלו הוסבו למגורים. הדירות בבניין זכו לפופולריות רבה ונמכרו במהירות אך אחת מהן איבדה את חינה אחרי שבעליה ניסה, ללא הצלחה, להפוך אותה לדירה מסורתית שמחולקת לחדרים סגורים רבים. כשסטיב בלאץ ראה את הדירה לראשונה, הוא מיד רצה בה. "היו כאן חדרים ודלתות, קירות ושיפועים. נעשו כמעט כל הטעויות האפשריות. הדירה נראתה כל כך עלובה", הוא נזכר, "אבל למרות זאת התאהבתי בה ממבט ראשון. ראיתי את הפוטנציאל שטמון בה".

מפתיע, שכן מדובר באתגר לא קטן, אך כשמתברר שבלאץ הוא אדריכל, ההחלטה הופכת מובנת. מיד לאחר הרכישה הוא החזיר את הדירה למצבה המקורי – הסיר את הקירות המפרידים וחזר למבנה הלופט המרווח. משם המשיך לעיצוב הפנים תוך הקפדה על כלל ברזל אחד: "כל האלמנטים חייבים להיות פשוטים, אך חזקים".

כדי ליצור את חדר השינה, ולהפוך את המקום לחלל מגורים פרקטי, ולא רק אסתטי, הוא בנה קיר עץ, המפריד את אזורי האירוח מאזור השינה מבלי להקטין את החלל. בניגוד לקיר רגיל, הקיר שבנה לא מגיע עד התקרה, ומאפשר כניסה משני הצדדים, כך שהחדר שמאחוריו נראה לעין, וגורם לחלל להיראות גדול יותר. "כך", מסביר בלאץ, "הקיר נראה כמעין רהיט, הניצב בפני עצמו". אל חדר השינה הקטן חודר אור דרך חלונות גדולים, שדרכם נשקף נוף ניו-יורקי עוצר נשימה. כסא גדול ולבן מרופד בכריות, ולצדו שולחן צד, בפינת החלון, מזמינים לבלות שעות רגועות בקריאה.

מעברו השני של החדר המרכזי השתמש בלאץ באותו רעיון של קיר חופשי, כדי לציין את אזור המטבח מימין, ואת המסדרון, שמשמש כחדר הלבשה, ומוביל לחדר האמבטיה, משמאל. "החדר הפרטי ביותר הוא חדר האמבטיה. הוא היחיד שיש לו דלת", הוא אומר. אור היום חודר פנימה מבעד לשני חלונות, ומדגיש את צבע הבז' של האריחים והאמבטיה, המשתלב בצבע הצפחה הכהה של המשטחים. גם בכל הקשור לרצפה שמר סטיב על פשטות – הוא הסיר את השטיח, שהודבק בכל הדירה, והחזיר לחיים את הרצפה המקורית באמצעות צביעתה בכחול-אפור.

בחירות עיצוב פנים הבית של בלאץ מוכיחות שאפשר ליצור שילוב שיש בו טעם וסגנון, בלי להוציא כסף רב. רעיונות ברורים, הנובעים מכישרון ומטעם משובח, יכולים בקלות לפצות על כך. הרהיטים בסלון הם מבחר של ישן וחדש, שהבעלים מצא לכל אחד מהם את המקום הראוי. טעמו המיוחד והמגע שניחן בו הביאו להרמוניה צבעונית עם הרצפה הכהה.

השילוב בין הרהיטים השונים יוצר רושם כאילו נבחרו בקפידה מתוך אוסף יקר של רהיטי מעצבים, אך למעשה, הספה היא שריד משנות ה-50, שעמדה בסלון של הוריו, ונזקקה רק לריפוד מחדש. מבט מקרוב באוסף כסאות העץ, המרופדים בבד טורקיז, חושף סיפור כמעט הזוי על כסא מהזבל, שארבע שנים לאחר מכן הושלם בכסאות וינטג' זהים, שנמצאו בחנות עתיקות.

בלאץ עיצב בעצמו חלק גדול מן הריהוט: המיטה, הספסל בחדר ההלבשה, הספסל במטבח וכמה שולחנות. אך היצירה המיוחדת מכולן היא שולחן האוכל הגדול, שיצר יחד עם שותפו לעסקים אנטוניו פיו סרצינו בסטודיו שלהם. השולחן עשוי מסיבי פחם, ולכן הוא דק מאוד וקל משקל. באמצעות העיצוב המיוחד, המזכיר שלד של יונה, הוא מסוגל לשאת את משקלן של פלטת עץ הובנה כהה, שמעליה פלטת זכוכית עבה.

בלאץ, שהוא גם טבח נלהב, מתייחס למטבח כאל לב הבית. אזור ישיבה קטן, שבו ספסל מרופד ומזמין, ועליו כריות מרוקאיות צבעוניות. "המטבח נחמד מאוד", הוא מאשר, "אנשים יכולים לשבת בו ולדבר אתי בזמן שאני מבשל. גם בקיץ, כשאני מארח הרבה לברביקיו, אפשר פשוט לפתוח את החלונות, ולהעביר את האוכל החוצה". הניגוד בין דלפקי המטבח והארונות הלבנים, לבין השטיח הטורקי והכריות המרוקאיות, מוסיף נופך אוריינטלי לסביבה המינימליסטית.

בלאץ ממשיך לשנות דברים ולפתח רעיונות חדשים. אף על פי שהדירה היתה מכוערת ביותר כשראה אותה לראשונה, הוא מצא בה בדיוק את מה שחיפש מלכתחילה. רק אחרי שאיש לא הראה אפילו עניין קלוש בדירה, נוצר עבורו הסיכוי לקנות אותה, והוא קידם את האתגר בברכה: "מכיוון שזה ביתי הפרטי, זו היתה גם הזדמנות בשבילי להתנסות ולהשתמש בדירה כמעין מעבדה. במובן מסוים הפכתי את הדירה לחלון הראווה שלי", הוא אומר. מבט קצר סביב מוכיח שהניסיון עלה יפה.