רקוויאם לחלון

השבוע עברתי טראומה רצינית, כזאת שאחריה סירבתי בתוקף לצאת מהמיטה יומיים. אפילו כשבעלי ניסה לפתות אותי ובישר לי שהכיור מלא כלים, כמו שאני אוהבת, זה לא עשה לי את זה. גם כשהוא התקשר מהעבודה וסיפר שרכש לי כפפות גומי חדשות בצבע ורוד לא הצלחתי להתעודד. "מה יש לך, רוזה?" הוא תמה, "אני לא מבין, כלום לא עוזר". "עזוב", חנקתי את הבכי, "שום דבר שכמה שורות של סודה קאוסטית לא יוכלו לפתור". כשכבר הואלתי בטובי לצאת מתחת לפוך, ברגע שהבטתי על החלון נתקפתי צמרמורות ונשטפתי זיעה קרה, וחזרתי בבהלה אל הכרית. לא, החלון לא היה מטונף, חלילה – זה בכל זאת הבית שלי, חולת ניקיון עם דיפלומה – הוא פשוט הזכיר לי שגם אדם ללא רבב כמוני יכול לטעות. מה כבר יכול לקרות לעוזרת בית במילוי תפקידה? אתם בטח שואלים, שתתמסטל ממסיר השומנים? שתחליק במחול הספונג'ה, בעודה שרה שירים של דפנה ארמוני?
או-הו, כמו שאומרים אצלנו.

ביום ראשון האחרון הגעתי כהרגלי לבית משפחת זוגנפל, או כמו שאני אוהבת לקרוא להם – משפחת זוג יפה. לימור ותמיר הם הלקוחות הכי מקסימים שיש, עם התינוקת הכי מתוקה שיש. הבית המהמם שלהם נראה כאילו נלקח מאיזה ז'ורנל עיצוב ויש להם את הזוגיות, חמסה-שום-בצל, הכי מכבדת ואוהבת בעולם. הבעיה היתה שהגעתי אליהם קצת חולה. "את הפוכה לגמרי. אולי לא תלכי לעבודה היום?" ביקש בעלי המתוק. "שטויות", עניתי תוך כדי שיעול עצבני.

העזר שנגדי צדק. שום דבר טוב לא יוצא מללכת לעבודה חולים, ואולי אותו יום ראשון שחור היה נמנע אם הייתי נשארת בדל"ת אמותי, עם כוס שוקו חם ודובי עשוי צמר פלדה. זה התחיל מזה ששברתי את צלחת הפורצלן הכי יפה בבית. אחר כך התזתי בטעות חומר לניקוי תנורים על מזנון עץ הבוקיצה בסלון ולבסוף קינחתי בשטיפת הפרקט עם נוזל לפתיחת סתימות (היי, הבקבוק נורא דומה!). הבית נראה כמו סדום ועמורה וכבר חשבתי איך אני הולכת לפצות את משפחת זוג יפה בחודש ניקיון על חשבוני, בהנחה שהם לא יתבעו אותי, כמובן. אני אמנם עוזרת הבית הכי טובה על הפלנטה, אבל גם לי יש ימים שהראש שלי נמצא מתחת לבלטות. "רוזה, קחי אוויר. את חייבת להתאפס על עצמך", אמרתי לעצמי, והחלטתי להתמקד בניקוי החלונות.

הצטופפתי ברווח שבין הסורגים לחלון והתחלתי למרק. לאט-לאט נרגעתי והתחלתי אפילו לשרוק שיר קטן ואז עשיתי את הטעות הפטאלית – טרקתי את שמשת החלון מבחוץ. בהתחלה לא קלטתי מה עשיתי והמשכתי לזמר לי, אבל כשניסיתי למשוך את השמשה כדי להמשיך לחלון הבא ולא הצלחתי, הצבע ירד לי מהפנים והבנתי שאני פשוט תקועה מחוץ לבית, תלויה בין שמיים לארץ. "רוזה, תירגעי. תנסי לפתוח את החלון בלי לחץ. הוא לא נפתח. תירגעי. תנסי לקרוא למישהו. אין אף אחד, אני בקומה ה-20. תירגעי. תבדקי אם הסלולרי בכיס. הוא לא. תירגעי. תירגעי. תירגעי". ואז הקלסטרופוביה שלי השתלטה על המצב. "הצילו!!!!" צעקתי ודפקתי על החלון. ניסיתי לשבור אותו ללא הצלחה, דפקתי על הסורגים, צרחתי ובכיתי וכלום לא עזר. אחרי חצי שעה הייתי מותשת לגמרי. אחרי שעה קיללתי את כל מי שאני מכירה, כולל המשפחה המורחבת. אחרי שעה וחצי ביקשתי סליחה ונפרדתי מהעולם. אחרי שעתיים נרדמתי.

"רוזה, את עוד כאן?" שמעתי את מר זוג יפה קורא מהמטבח.
"אני כאן! אני כאן!"
"מה קרה לך? כמה זמן את תקועה כאן?" שאל טמיר ופתח את החלון.
"אה... מה השעה עכשיו, שלוש?! ארבע שעות", לחשתי בקול צרוד, תוך כדי סידור השיער הסבוך, ניגוב הדמעות ושארית הכבוד העצמי שלי. "אבל הבית נקי, החלון הזה מעולם לא היה מבריק יותר ואני חושבת שעבר לי החום", הוספתי בחיוך.
"בואי, אני אקח אותך הביתה". צחק המושיע שלי ועזר לי להתיישר.

לסיכום, אני כנראה שייכת לקבוצת האנשים שצריכים להיכנס להסגר כשהם חולים. וכשאני אומרת הסגר, אני מתכוונת לכזה שמביא איתו מיטה חמה, ספל תה וכדורי הרגעה. וגם מטלית נקייה. לא יזיק להעביר פה ניגוב.