סימנים של חולשה

ממררים לעוזרת הבית שלכם את החיים? אל תשכחו שקארמה מטונפת קשה מאד לקרצף. רוזה ז'אוול ממרקת את המצפון

  • עוזרת בית
  • נקיון
רוזה ז'אוול

זוכרים שסיפרתי לכם על כך שכל הלקוחות שלי נחמדים ושכל משפחה ומשפחה גורמת לי לתחושת שליחות נעימה? ובכן, שיקרתי. יש משפחה אחת, או יותר נכון לקוחה אחת, שגורמת לי לרצות להטביע אותה בנוזל הכחול של השירותים. קוראים לה עדינה, שם שעומד בניגוד מוחלט לנימוסים השבטיים שבהם ניחנה. מתחת לחיוכים המנומסים מתנהלת בינינו מלחמה אמיתית והסיבה שאני לא מתפטרת, היא כי אני פשוט לא רוצה לתת לה את התענוג.

זה לא שהיא מדברת אליי לא יפה או משאירה לי בית מטונף. העניין הוא שאני נתונה למעקב תמידי ולהצקות בלי פוסקות מצדה. מה למשל? זה מתחיל כבר מרגע ההגעה שלי לבית. בכל יום שלישי בשעה 13:00 אני בחיפוש תמידי אחר המפתח. עדינה סיכמה אתי שהיא תחביא את המפתח בתוך ארון החשמל, מחוץ לבית, אבל הוא אף פעם לא שם. וזאת בדיוק הדרך שלה לבדוק מתי הגעתי לעבודה.

"צהריים טובים, עדינה, אני שוב לא מוצאת את המפתח".
"בואי נראה מה השעה... 13:05... חמש דקות איחור... השארתי לך את המפתח מאחורי העציץ הכחול".
"עדינה, סיכמנו שתשאירי את המפתח בארון החשמל".
"באמת? כנראה ששכחתי. טוב, חבל על הזמן. יש לך מלא עבודה".
וחוזר חלילה.

אחר כך זה ממשיך עם רשימה מפורטת של כל הדברים שהיא רוצה שאעשה בארבע שעות: אסדר את הבגדים בארון לפי צבעים, ארחץ את כל הסרביסים במזנון ביד ולא במדיח, אעבור עם מברשת קטנה ויעה מיניאטורי בין כל הפינות בבית וכמובן, היא תמיד מוסיפה את משפט המחץ: "אני רוצה שהכול יהיה ספוטלס". כשאני כבר עוזבת את הבית אני תמיד צועקת לבן שלה, אתגר, את השעה שבה הלכתי, כי אני יודעת שברגע שהדלת נטרקת מאחוריי הוא מחויב להתקשר אליה ולדווח.

פעם היא התקשרה אליי בעשר בלילה כדי לשאול אם אכלתי במקרה קורנפלקס במטבח, כי השיש מלא פירורים. "עדינה, אני לא אוכלת קורנפלקס. וגם אם הייתי אוכלת, אני עוזרת בית. את לא חושבת שהייתי מנקה אחרי?!". "אין צורך להתעצבן אם לא עשית את זה, אני רק רוצה לרדת לשורש העניין. נתראה בשלישי".

בואו נגיד שההבלגה שלי השתלמה. בשבוע שעבר עדינה השאירה לי את הרשימה המפוקפקת הקבועה עם בקשה אחת מאוד ברורה – היא רוצה את דלת הזכוכית שמובילה לגינה מבריקה עד מבהיקה. או במילים החינניות שלה: "לא אכפת לי אם את צריכה ללקק אותה, אני רוצה שהזכוכית תהיה ספוטלס". וכך עשיתי. קיללתי, הברקתי, ירקתי ושפשפתי.

השבוע כשהגעתי, למרבה ההפתעה, המפתח חיכה לי בארון החשמל. זה עורר מייד את חשדי. נכנסתי הביתה, התחלתי לנקות ואז לפתע שמעתי רעשים מהקומה השנייה.
"אתגר, זה אתה?"
"לא... זאת אני..."
"עדינה, מה את עושה בבית?"
"אה... אני לא מרגישה כל כך טוב... אל תעלי בבקשה".

אבל אתם כבר מכירים אותי. הייתי חייבת לעלות. אני הרי מכירה את עדינה יותר משלוש שנים והיא מעולם לא הפסידה יום עבודה. זה חייב להיות משהו טוב.
ואז ראיתי אותה. עדינה שכבה במיטה עם פנים חבולות ונפוחות. אני חושבת שראיתי גם כמה תפרים ליד הגבה.
"עדינה! מה קרה?!"
"זה באמת כלום... אני ממש בסדר... אני לא יודעת מה קרה לי, אני פשוט נכנסתי בדלת של הגינה לפני כמה ימים, זה הכול".
מישהו אחר היה בוודאי מאחל לה החלמה מהירה וממשיך בעבודתו, אבל לא אני.
"טוב, אני מניחה שלא ראית את השמשה כי היא הייתה כל כך... ספוטלס. תרגישי טוב, עדינה".

טיפ השבוע: גם אם פוגעים בכם, לעולם אל תנקמו. הקארמה פועלת בדרכים מסתוריות

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully