קצת קשה להאמין שדירה יכולה לכלול רק קיר בנוי אחד, אך זה אכן כך בדירה תל אביבית משנות ה-60, שהיתה עמוסת קירות וחשוכה, ואחרי שיפוץ הפכה לדירה שטופת אור ונטולת קירות.
תכנון הדירה, על ידי האדריכלים אמיר נבון ושהם פראג, החל בחלוקה סכמטית של שטח הדירה הריבועי לארבעה חלקים: שטח ציבורי, שטח פרטי ושני שטחי הפרדה שממוקמים ביניהם. שטחי ההפרדה, המהווים מעין גבול בין האזור הפרטי לאזור הציבורי, סומנו בצורה ברורה על ידי ריצוף בחומר שונה משאר החללים בדירה. השיקול השני בתכנון הדירה היה הגדרת החללים, תפקודם ורמת ההפרדה הנדרשת לכל אחד מהאזורים: האם תהיה הפרדה מוחלטת ביניהם או גלישה של חלל אחד לשני. "מה שקבע בסופו של דבר את המראה הסופי של הדירה היה המינון הנכון במפגש בין החללים בכל נקודה ונקודה", אומר האדריכל אמיר נבון. "היינו צריכים להחליט היכן לטשטש את ההפרדה ואיפה לתת לחלל אחד לגלוש ולפלוש לחלל שלידו". זה אולי הדבר שמייחד ביותר את הדירה ומעניק לה מראה רך ושונה. גבולות הפונקציות אינם ברורים ואין אף אזור שאפשר להגדיר במדויק את תחילתו וסופו.
הטשטוש נוצר משום שהגבולות אינם תחומים בקירות, אלא באמצעים פחות מקובלים כמו שימוש במחיצות זכוכית ומיקום הרהיטים. המעברים ההדרגתיים בין החללים נותנים תחושה של חלל גדול, ועם זאת קיימת הפרדה המאפשרת אינטימיות בלי לפגוע בתחושת המרחב ובתאורה הטבעית המציפה את פנים הדירה.
דוגמה מעניינת למשחק בין חומר, צורה והגבולות ביניהם אפשר לראות בחדר האמבטיה. אזור הרחצה מופרד מהאזור היבש בקיר זכוכית, אך ארון אמבטיה אופקי עובר מהאזור היבש וחודר דרך קיר הזכוכית אל אזור הרחצה. כך נוצר משחק מעניין של רהיט אופקי הנפגש עם קיר זכוכית אנכי, שיחד יוצרים תעתוע הדורש מבט שני. גם הריצוף הזהה בשני חלקי האמבטיה מטשטש את קו ההפרדה.
דרך אחרת, מקובלת יותר, ליצירת הפרדה בין חללים הונהגה על ידי האדריכלים בקביעת הארונות. גב ארון הבגדים שבחדר השינה הוא הקיר בסלון, הספרייה מפרידה בין חדר העבודה למבואת הכניסה והדלפק במטבח מסמן את הגבול בין אזור הבישול לחלל האירוח.
דרך נוספת ליצור הפרדה ללא הפרדה היא המרפסת שהועלתה על במה. אין הגדרה מדויקת למרפסת: ויזואלית שטחה ממשיך את הסלון, אך בהגבהת שטחה נוצרה אפשרות של מימוש החלל כולו כאזור ישיבה ואירוח ובנוסף לכך הוגדרו גבולות המרפסת בלי לפגוע בתחושת גודל החלל. הגבהת שטח המרפסת הכתיבה לאדריכלים בחירת ריהוט נמוך עם נגיעה יפנית. דבר זה מדגיש את ההתייחסות הפרופורציונלית בבחירת הריהוט לדירה.
הריהוט בדירה משלים את הקונספט של מינימום חומר וגבולות מטושטשים. הארונות, שמשמשים כאלמנט חוצץ, מעוצבים בקומפוזיציה שנראית כמו פאזל, והמגרעות בין חלקי הפאזל הן הידיות. כל חלק בפאזל שונה מהחלקים האחרים בגודלו ובצורתו, ובהתאם לכך הפתיחה שונה. שולחן הסלון, שעוצב גם הוא על ידי האדריכלים, נראה כמרחף.
מתוך חשיבה פרקטית, המשטחים האנכיים בדירה צבועים באפוקסי, ואילו המשטחים האופקיים, המתלכלכים יותר, מחופים פורמייקה. לריצוף באזורי ההפרדה נבחר פרקט עץ, לא מעובד כלל, בעוד ששאר הריצוף הוא גרניט אפור. מעניין במיוחד החיבור בין שני החומרים, האחד טבעי וגס והשני תעשייתי ומעובד.
החיבור בין הפנים לחוץ תוכנן על פי הנוף המשתקף. בחזית הדירה - שממנה ניבטות צמרות העצים - הסורגים, הווילונות וזכוכית הוויטרינה תוכננו כיחידה אחת בקווים אופקיים המאפשרים שליטה בנוף ובעוצמת האור החודר פנימה. בקיר החיצוני של חדר העבודה נקבעה זכוכית חלבית המאפשרת כניסת אור אך מסתירה את הבניין הסמוך.
שני האדריכלים הובילו את התכנון כל אחד לכיוון אחר. האחד משך לכיוון הפונקציונאליות והשני לכיוון העיצוב. התוצאה היא הפריה משובחת, שבה כל פונקציה עטופה בעיצוב.