בעונה החדשה של "האח הגדול", ההתייחסות לווילה שבה שוהים הדיירים מצד צוות התכנית היתה זהה לזו השמורה לדיירים עצמם אף מילה לא שוחררה לתקשורת לגבי עיצוב הפנים, שידוע שמשתנה דרסטית מדי עונה. ההסבר היה כזה: "הבית הוא מבחינתנו שווה ערך לדיירים. יש לו בדיוק את אותה החשיבות". משמע, החלל עצמו הוא שחקן במעבדה הזו. פרפורמר.
ברור לנו שאמנים, רקדנים ושחקנים - או להבדיל, משתתפים בתכנית ריאליטי - צריכים בכל ערב לרגש את הקהל בעזרת הכישרון והכריזמה שבהם ניחנו. אבל איך גורמים לחפצים דוממים להצליח לעשות בדיוק את אותו הדבר? כיצד יוצרים בעזרת סט תפאורה מציאות פנטסטית ומשכנעת? למרות שיצירתם של מעצבי הבמה, החלל והתפאורה נתפסת כמשנית לאירוע, לרוב יש לה חלק נכבד בהצלחתו. "זו לא רק המעטפת החיצונית למה שקורה על הבמה, אלא משהו שמשתתף כדמות בהצגה", מסביר מיכאל קרמנקו, מעצב הבית של תיאטרון גשר, את חשיבותה של התפאורה. "אני מנסה שהבמה תהיה חלק בלתי נפרד מהמופע".
זאת, בהתאם כמובן לסוג ההצגה. אל מול תפאורה אקסטרווגנטית במופעי ראווה בלאס וגאס או בברודווי, ישנה גם תפאורה צנועה יותר במחזות שאינם מסחריים, בדרך כלל כאלה השייכים למחוזות הפרינג'. "במופעים בומבסטיים, כמו מחזות זמר, הקהל צריך להגיד בסוף המופע: 'וואו!'", מבאר קרמנקו את ההבדל, "בתיאטרון זה הרבה פחות אילוסטרטיבי. ה'וואו' של הקהל לא כל כך חשוב".
גם בעיצוב למיצגי אמנות או הופעות מחול, התפאורה אינה מתיימרת להמם את הצופים. בניגוד לעיצוב חלל שבו אנשים צריכים לגור ולתפקד, בעיצוב במה למופעי אמנות החלל לא תמיד מובן, לא תמיד מובחן ואין לו בהכרח פונקציה מוגדרת. "אני חושב שאני מייצר איזושהי סיטואציה מרחבית, אבל כזו שלא מנסה להדמות לשום דבר אחר", אומר אורן שגיב, מרצה במחלקה לארכיטקטורה בבצלאל ומעצב חלל במופעי מחול ואמנות, "אין בעבודות שלי שום דבר פיגורטיבי. אני לא אומר: עכשיו אנחנו נמצאים במקום כזה או אחר". לדבריו, ביצירותיו הוא שואף לטשטש את הגבולות בין הקהל לבמה וכך להפוך את הצופים לחלק מההתרחשות.
בשונה מדו השיח הקטנוני בין מעצב לקליינט בבחירת גובה הקיר או צבע הספה, בעיצוב חלל מתנהלת עבודה משותפת בין שני יוצרים. באמצעות רזי השפה העיצובית מסייע המעצב לאמן להפוך את התחושה לחלל ואת הרגש לצורות מוגדרות. אצל שגיב, העבודה עם היוצרים קורמת עור וגידים כבר בשלביה הראשונים של היצירה. "זה מתחיל מאיזשהו ניסיון ראשוני להבין מה הכוונה" הוא מספר על תהליך העבודה עם יוצרת המופע "החוק התרמודינמי השני", תמר רבן. "אחרי כמה זמן נפגשנו וראינו איזה דבר חדש נולד כאשר מחברים את היצירה שלה לתפיסה המרחבית שלי, ונוצרה במה שהורכבה משולחנות בית ספר, שהקהל יושב ממש בתוכה".
ואיך מתמודדים עם התגוששויות האגו שבין יוצרים מעולמות שונים? "הרבה פעמים הייתי קרוב לזה שכמעט הפסקתי עבודה על תפאורה באמצע וצרחתי שאני לא יכול להתמודד יותר", נזכר קרמנקו, "אבל בסופו של דבר זה אף פעם לא קרה לי באמת".
תחום עיצוב נוסף שדורש גם הוא עבודת צוות יצירתית הוא עיצוב תפאורה לקולנוע. תפקידם של האביזרים בסרט הוא להמחיש על מה בדיוק חושב ליאור אשכנזי כשהוא נשען בחושניות על קיר גרוזיני מזדמן. "כל הדברים צריכים בסופו של דבר לעבוד בצורה זורמת", מעיד אבי פחימה, מעצב תפאורות לקולנוע ולטלוויזיה, שבין שאר עבודותיו גם הסרט "חתונה מאוחרת". "כשזה לא נעשה זה בדרך כלל פוגע בתוצאה הסופית". בניגוד לעיצוב תפאורה בתיאטרון, בבניית הסט לקולנוע, חשוב בעיקר איך יראו הדברים מבעד למסך הגדול. פחימה מספר כי בצילומי סרטו האחרון של קוסאשווילי, "התגנבות יחידים", נבנה קיר בטון שלם, אולם מחומרים קלילים "היינו צריכים להעמיד קיר באמצע שדה שבו צילמו מחנה טירונים. אפשר לקחת את הקיר הזה ותוך חמש דקות להזיז אותו. אנחנו בונים את זה מדיקט ועושים טקסטורה שתראה כמו קיר בטון".
על אף הפתרונות היצירתיים שמאמצים מעצבי התפאורה והחלל, התחום בארץ עדיין לוקה בחסר. לעומת מחזות עתירי תקציב תוצרת חוץ, השוק המקומי נאלץ להסתפק בהפקות דלות ובאמצעים זולים "קשה לי עם זה. מצד אנחנו מאוד מפגרים, אבל מצד שני זה לא מחוסר ידע או כישרון", כואב קרמנקו. "מבחינתי, התיאטרון בארץ מידרדר ועיצוב במה במקרה הזה הוא עבד של הנסיבות. במופעים, תשעים אחוז זה פונקציה של תקציב. אתה יכול להיות כשרוני עד השמים אבל בסופו של דבר אתה רואה על כל פרט על הבמה את המחיר כתוב".