ערבב את הטיח, אחשלו

עבודה שחורה זה השחור החדש? חברת בנייה שדוגלת בעבודה עברית, מנסה להחזיר את היהודים למעגל הטיט

  • בניין
ענת ניר

ערב אחד בנכם הבכור נעמד בחגיגיות בסלון ופוצח בנאום שרואים שהמראה שלו בחדר כבר מכירה בעל פה: "אבא, אמא, אני פועל בניין." "פועל בניין?!" אתם כמעט יורקים החוצה את העגבנייה במחיר מופקע שקניתם בסופר. "לא שיש לנו משהו נגד פועלי בניין", אתם בולעים בחזרה את העגבנייה, הרי חבל על כל פיסה של הזהב האדום הזה, "רבים מחברינו הטובים ביותר הם פועלי בניין וגם מכינים אחלה פאד תאי, אבל אתה, ממתי אתה כזה?" אתם שואלים בתמיהה. זה בטח בגלל הלגו, אתם מיד מאשימים את עצמכם, נתנו לו צעצועים של פועל וציפינו שהוא יהפוך למנהל בנק. מה בדיוק חשבנו לעצמנו?

אף על פי שנראה שזהו סיוטו הגדול של כל ישראלי מצוי, לאחרונה יותר ויותר צעירים מעדיפים לעסוק בתחום הבנייה מאשר לעבוד במשרד עם שעון נוכחות בכניסה. "הילדים שלי גדלים עם צעצועים של בניין", מתריס ידידיה נסימי, פועל שדווקא לא מהסס שילדיו ילכו בעקבותיו. "הם יודעים שאבא שלהם עובד בבנייה. תהיה לי אכזבה גדולה יותר אם הילד שלי יחליט להיות עורך דין, למשל".

עניי עירך קודמים

לדידו של נסימי, תחום הבנייה כבר ממש לא שייך רק לסינים, תאילנדים וערבים. קבוצות של פועלים עבריים למהדרין פועלות בשנים האחרונות ביישובים כמו קשת (רמת הגולן), יד בנימין (בשפלת הארץ) וגם בירושלים, חדורות תחושת שליחות ציונית. "לפני 5 שנים לא היו הרבה פועלים. היום, לעומת זאת, הרבה אנשים רוצים לבוא לעבוד. אני אפילו לא מפרסם את עצמי בעיתון, הם באים אלי מפה לאוזן." מספר נסימי, שמזה ארבע וחצי שנים עובד ב"קדומים 3000", חברת קבלן שדוגלת בעבודה עברית וממוקמת מעבר לקו הירוק. "עם שלא בונה את ארצו זה עם מת," הוא שוטח אג'נדה שנויה במחלוקת, "היהודים עבדו בבניין המון שנים וזה קצת נשכח, אבל זה הולך וחוזר. אנחנו מבינים שעם שלא נותן לאומות אחרות לבנות את ארצו מרגיש קשר הרבה יותר עמוק לארץ." ומה לגבי הנימה הגזענית שעולה מהמניפסט הלאומי הזה? "אני לא חושב שזו גזענות" משיב נסימי, "אני לא שונא אף אחד, אבל אנחנו מכניסים הרבה יהודים למעגל העבודה, וזה מה שחשוב לי. יש כלל במשנה שאומר: 'עניי עירך קודמים".

ואכן, פועלי הבניין שעובדים עבור חברות הקבלנות מתפרנסים בכבוד מהמקצוע ואף מסוגלים לכלכל משפחות. אמנם זו לא משכורת היי-טק נפוחה, אבל לפחות את ארוחת צהריים אוכלים תחת כיפת השמים ולא בצל אור הפלורוסנט התעשייתי והמנוכר ובחסות המזגן. "זו לא עבודה בזויה ולא עבודה מביישת, אלא עבודה טובה שנותנת המון סיפוק." מסכים נסימי, "בן אדם שעובד בשמירה מקבל משכורת יותר טובה משלי, אבל הוא כל יום חוזר הביתה עם הרגשה שהוא לא עשה שום דבר. זו תחושת החמצה אדירה שנגמרת בעשרה בחודש ומתחילה באחד עשר בחודש הבא. בתחום הבניין בן אדם עובד, מזיע, נותן מעצמו, אבל בסופו של דבר הוא מאוד מבסוט מיום העבודה, הוא לא יושב כל היום במשרד ממוזג".

גאוות היחידה הזו מנסה לתת קונטרה לשלל הדעות הקדומות אותן פוגשים בכל יום אלה שהעדיפו לעסוק בבניין. בשיחות סלון או סתם בתור למכולת אין מנוס מהשאלה המתבקשת: 'אז במה אתה עובד?'. כשאנשים שומעים שאתה פועל בניין הם לא מופתעים שבחרת בעבודת כפיים? "אנשים מרימים גבה, בטח", מתאר נסימי "שואלים: 'מה אתה מרים בלוקים? סוחב שקי מלט?'".

נסימי אמנם משוכנע כי אין כל בושה בעבודה כפועל, ושענף הבנייה הוא לגמרי השחור החדש, אך למרות זאת הוא לא ממהר לקבל לשורות החברה שלו כל ילד שבונה על עתיד של אידיאליסט. "זו עבודה שאין בה משחקים", הוא מצהיר, "אני לא קולט פועלים לפחות משנת עבודה. מי שבא לעבוד ביום כזה של שרב אלה אנשים ששמחים בעבודה שלהם כי הם רואים בית שעכשיו חיים בו והם יודעים שעל כל סנטימטר שבו הם השקיעו מחשבה, זיעה ועבודה. לעבור בלילה ולראות אורות בכל הבתים שבנית זה סיפוק מאוד גדול".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully