רומן ביקורים

מפתן הדלת הוא הבסיס לכל הטו?ב הזה

בימים בודדים היה מדבר אליה, בימים זוגיים מדבר אל עצמו. אודי שרבני עורם ערימות של אושר ולא כותב עבור אף אחד

אודי שרבני
27/08/2010

בביתו היו כמה פתחי מילוט. הוא בחר תמיד באותו אחד. לכאורה לא היה צריך להימלט ולעולם לא עשה זאת, אבל תמיד ראה צורך שיהיו כאלה. בראשו, הוא תמיד בחר באותה דרך מילוט, אם כן.
הוא נולד בדירה הזאת, והוא ימות שם כנראה. כמה מימיו הטובים ביותר היו כשהיה רק עם עצמו. דבר זה לא מפתיע אם הייתם מכירים אותו, אבל לא הכרתם; אין דרך להוכיח זאת, אם כן. הוא היה לבד במשך כל היום ובכל שנותיו.

בדירתו היו עמוסים זה על גבי זה אינסוף עיתונים. הוא לעולם לא קרא אותם. היה מחלק שחילק, הוא מעולם לא אמר לו שזו טעות. הוא חי בשלום עם זה שיש מישהו – לפחות אחד בעולם הזה – שלא מקבל את העיתון שלו. הוא לא טרח לקרוא אותם. מפתן הדלת, אם כן.
מפתן הדלת שלו היה אחד ממפתני הדלתות היפים ביותר ביקום. הייתה זו מלאכת מחשבת של זוויות, צבע, ואור. ללא ספק, היה זה אחד ממפתני הדלתות היפים ביותר. לא הייתה דרך להוכיח זאת, שכן אף אחד לא הגיע לשם, למפתן דלתו. הוא היה נעמד מדי בוקר באמצע דירתו ואומר וכו' וכו' וכו'.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
אין תמונה(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

גם בימיו הבודדים ביותר, כשדימה בראשו שיחה בה היה צריך לשייך דברים בלשון נקבה, לא השתמש במפ?יק:
מאווררה?. ספרה?. ציורה?. תמונתה?. שמיכתה?. מיטתה?. ספרייתה?. אסלתה?. קונכייתה?. וכו'ייתה?.
לא הייתה מישהי בביתו, לכן לא היה צריך לעשות זאת.

בימים זוגיים, כאשר הסתכל במראה, יכול היה לשייך לגופו השלישי את דבריו:
מאווררו. ספרו. ציורו. תמונתו. שמיכתו. מיטתו. ספרייתו. אסלתו. קונכייתו. וכו'ייתו.
אולם לא היה גם בכך צורך, שכן כל הדברים האלה היו שלו ורק שלו, ובסביבתו לא היה אדם נוסף בשביל להצביע עליהם.

בימים אי זוגיים, כאשר כיוון מראה קטנה לגדולה, יכול היה לשייך לגופו הראשון את דבריו:
מאווררי. ספרי. ציורי. תמונתי. שמיכתי. מיטתי. ספרייתי. אסלתי. קונכייתי. וכו'ייתי.

אבל גם בכך לא היה צורך, שכן לא היה לו למי להדגיש שדבריו אלה הם שלו. ובכן:
מאוורר. ספר. ציור. תמונה. שמיכה. מיטה. ספרייה. אסלה. קונכייה. וכו'.

הוא היה האדם המאושר בעולם. בדירתו היו עמוסים זה על גבי זה אושר תחת אושר. הוא יכול היה להעביר דברים רוחניים לכדי פיזיות, וההפך. שולחן מטבחו באמת סבל מכאבי פאנטום ברגלו הקצרה, וסיפוקו באמת נח על כיורו בזמן שצחצח את שיניו בכל בוקר. הוא קם בבוקר, בכל בוקר, וזה היה מונח שם. הוא המשיך את מה שהורישו לו בדירה זאת; קיום.

הוא לעולם לא הסכים לכתוב עבור אף אחד.


  • אודי שרבני

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully