וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מטפסים על הקירות

סהר שלו

18.8.2010 / 13:02

איילים על קירות במסעדות, חנויות קונספט וסנאים שחובקים בירה. טרנד המפוחלצים מתחזק, וכמובן שיש גם מתנגדים

המשקה החדש של מבשלת הבירה הבריטית "Brewdog" שהושק בחודש שעבר לא רק נחשב לבירה היקרה והחזקה בעולם (55% אלכוהול ויותר מ-700 דולר לבקבוק), אלא גם ארוז באחת הצורות מעוררות הפלצות שנראו בעת האחרונה - כל בקבוק מהסדרה המצומצמת (שבה תריסר בקבוקים) נארז בתוך חיה מפוחלצת אחרת: סמורים, סנאים וארנבת.

"הסדרה היא שילוב מושלם בין פוחלצים, אמנות ואומנות עשיית הבירה", אמר אחד מבעלי החברה לאתר החדשות של AOL שכינה את הסדרה "קץ ההיסטוריה" ורמז על הקצנה של טרנד שהחל לפני כמה שנים ושזוכה לכינוי "טרנד הטקסידרמיה" (פחלוץ).

ראשי איילים, פסיונים במעופם או נמרים בתנוחות הסתערות קפואות עברו בשנים האחרונות ממוזיאוני הטבע אל עולם האופנה ועיצוב הפנים. הטרנד החדש, שמזוהה עם מאות קודמות ובעיקר המאה ה-19, סחף חנויות בגדים בולטות בעולם, ברים, מסעדות, ומלונות. הוא חוזר למגזינים של עיצוב ואופנה, לתערוכות אמנות ולדיונים ערים בבלוגים נחשבים. מעצבי פנים, מעצבי תכשיטים וסטייליסטים פונים למקורות ההשראה הוויקטוריאניים ויוצרים מגמה חדשה של נוסטלגיה שחורה ומורבידית סביב אסתטיקת בקתות ציידים אפלות, פאבים בריטיים ישנים ועיצוב גברי וכבד, עמוס קונוטציות אנטי מודרניות, שמאתגרות את התקינות הפוליטית והמודרניזם ששלטו עד לפני עשור.

פונדק חשאי

טאבו סומרס, מבעלי המתחם "פרימנ'ס ספורט קלאב" שבדרום מנהטן, הוא חלוץ המגמה. הוא הקים את הבר-המסעדה שלו ב-2004 בסמטה צדדית מזרחית לסוהו והפך אותה למוקד ניו-יורקי של עלייה לרגל, שסלל את הדרך למקומות רבים. המסעדה מעוצבת בסגנון מאורת ציידים, מעוטרת בראשי איילים, ציפורים מתות וקירות עץ חמורי סבר, מעין מועדון חברים סגור ממאה אחרת. בראיון ל"ניו יורק טיימס" אמר כי "הרעיון היה ליצור פונדק קולוניאלי חשאי, מסוג המקומות שאבות האומה היו מבלים בו. זה מראה שמשקף את הטעם שלהם, כאירופים משכילים שחיו בעולם החדש והאכזר. חיות מפוחלצות היה הסמל לפראיות הזאת".

פרט למסעדה של סומרס (שנוספה לה גם חנות בגדים לגברים בסגנון רטרו אמריקאי), אפשר למצוא במנהטן ברים כמו "Please don't tell" שבאיסט וילג', מסעדת "ספוטד פיג", מלונות כמו "ג'יין" ו"באורי", שאת קירותיהם מעטרים ראשי וקרני איילים, מלון "אייס", שמקדם עיצוב אמריקאי מחוספס ולוק מערב-אמריקאי וחנויות אחרות, בעיקר של בגדי גברים. גם החנות של "קום דה גרסון" בלונדון, "דובר סטריט מרקט", שותפה לגל החדש-ישן הזה. פרט לבגדים האוונגרדיים של החברה ובגדים מקולקציות של מעצבים מאתגרים אחרים מוצעים שם למכירה חיות מפוחלצות ושלדים, ביניהם ראש ג'ירפה, ציפורים, פרפרים ומכרסמים, שאספה המפחלצת הבריטית אמה הוקינס.

אבל לא רק מקומות חדשים יצרו את המגמה. החנות הוותיקה ורבת המוניטין "Deyrolle" בפריז היא אתר עלייה לרגל ומקור השראה למעצבים בעולם ובין קומותיה יש מבחר עצום של פוחלצים וחיות כמו פרפרים שאפשר לקנות בשלל מחירים וגדלים. החנות, שנפתחה לפני יותר מ-170 שנה, נשרפה לפני כמה שנים, שופצה ונפתחה מחדש. עוד לפני כן הוציאו מנהליה ספר תצלומים של תיעוד שרידי השריפה, שעורר עניין רב והוסיף דלק להתלקחות התרבותית סביב אמנות הפחלוץ וסביב רעיון ה"Curiosity shop" (שתורגם לעברית כ"בית ממכר עתיקות", כשם ספרו של דיקנס). גם התערוכה "מוזיאון הטבע" שהוצגה במוזיאון פתח תקוה לאמנות לפני שנה והתערוכה "אנימל" שמוצגת עדיין ב"מוזיאון לאמנות דקורטיבית" בפריז הן חלק מהעיסוק התרבותי העכשווי בפחלוץ ובחיות ומרחיבות את שדה הדיון מעבר לגבולות הצרים של קפריזה אופנתית.

הטרנד מתקשר גם לחברה הוויקטוריאנית ולאסתטיקה שלה, שמשמשת מקור השראה חזק כבר כמה שנים באופנת הגברים. היא מקדמת כובעים, שפמים וזקנים, שיוצרים קולאז' נוסטלגי עמוס היסטוריה שחסרים כל כך בעיצובי הפנים והאופנה העכשוויים. קו אקססוריז בריטי, "RP/Encore", הולך צעד אחד קדימה, אולי באופן מטריד מדי. ריד פפארד, מעצבת התכשיטים של הליין החדש שלמדה בבית הספר היוקרתי סנט מרטין, יוצרת אקססוריז ושאר אביזרי אופנה מחיות מתות. היא מצהירה שהיא משתמשת בחיות שמתו מוות טבעי, וגם מתאונות או הרעלה) למעט חולדות מסוימות, שמגדלים אותן לצורך האכלת נחשים.

באתר שלה אפשר למצוא עניבות פרפר המשלבות חולדות, תליוני עכברים מתים, צמידים ושרשראות מכנפי יונים וארנקים מחיות מפוחלצות אחרות. היא מצטרפת למגמה של אימג'ים של חיות, שחוזרים בהדפסים ובדוגמאות, החל בזברה וכלה בקרני איילים, שמככבים בבתי האופנה הגדולים, בעיקר בחודשי החורף. גם המעצב ריק אוונס, שידוע בחיבתו לעורות ולשאר חומרים מחיות (כמו פרוות), הציג השנה קו ריהוט בעיצובו, שכולל שולחנות מקרניים ועצמות וספות שעשויות מפרוות בונה.

פוחלץ על הרכבת

מה שנראה כתרבות רחוקה, צפונית ולא קשורה למזרח התיכון, הגיע גם לישראל. בר טקסידרמי ברחוב הרכבת בתל אביב, שנפתח בתחילת השנה, מעוצב בצבעים כהים ובקירות מתקלפים ומעוטר בראשי איילים, פסיונים וחיות מפוחלצות אחרות, שיוצרות מראה אפל וקודר של מועדון ביזארי.

"מה שמשך אותי היה היופי של המוות שהוקפא", אומר אדם הורוביץ, מבעלי המקום. "זה התחיל אצלי בגיל קטן, כשאהבתי להיות בחדר הטבע בבית הספר בפרדס חנה, וזה נמשך עד היום. לפני כמה שנים ביקרתי חבר בניו יורק ושם נקלענו למספרה שעל הקירות שלה היו תלויים פוחלצים וזה הדליק אותי. רציתי להביא את זה לארץ, קרוב לתחנה המרכזית בתל אביב. מה שאני מנסה לעשות הוא שיעתוק אמנותי של תרבות שלא שייכת לכאן. זו תרבות שלמה, ובמקומות כמו פנסילבניה - שממנה הבאנו את החיות - זו ממש מסורת עשירה, אומנות שיש לה היסטוריה. אפילו לא קוראים לבעלי המקצוע האלה מפחלצים, הם נקראים היום 'אמני חיות בר'".

הביקורת שהוא שומע לפעמים על האסתטיקה המורבידית, שנראית לאנשים אכזרית, לא מובנת לו. "אני לא מבין למה פחלוץ זה לא מוסרי ולדפוק שניצלים כן", הוא אומר. "אנחנו הורגים חיות כדי לאכול בלי שום נקיפות מצפון, אבל לא מסוגלים להתמודד עם העובדה שלחיות האלה יש פנים ועיניים. דווקא הפחלוץ, בהפוך על הפוך, הוא אמנות ירוקה ומוסרית. זו הנצחה של החיה שנשארת אתנו במלוא הדרה, זה מעין משחק מודע מול המוות. "מנקודת המבט שלי", הוא צוחק, "מדובר כאן בכלל בבית מחסה לחיות".

שלמה פרדס, בן 66, מפחלץ חיות כבר עשרות שנים בביתו שבחולון. הבית משמש גם סטודיו שהוא עובד בו לצד אשתו נילי, שמתקנת בובות חרסינה ובובות אחרות. הוא יושב בין עשרות החיות המפוחלצות והבובות שמסביבו ואומר "אני אוהב את בעלי החיים, גם כשהם מתים. מביאים לכאן חיות נדירות, וכל הכיף הוא לקחת ולהחזיר אותן לצורתן האמיתית. זה לא הכסף שמושך אותי, אלא הכבוד שאני רוחש לבעל החיים, גם כשהוא גומר לחיות. אני מפחלץ חיות רק אחרי שמתו באופן טבעי, או אחרי שצריך להמית אותן מסיבות רפואיות. אני בעצם מנציח את בעלי החיים, לא הורג אותם. ואני אף פעם לא מוכן לעשות דברים שמשמשים ללבוש. אני תמיד מקבל את החיות מתות, ולעולם אני לא הורג אותן".

את המקצוע למד בעצמו, כשהיה ילד וגר בסמוך לגן החיות בתל אביב. אז התחילה האהבה שלו לבעלי חיים, ושם גם עזר לטפל בהם ולעסוק בשימורם לאחר המוות. "היה אצלי בבית גן חיות ולמדתי לאט לאט את יסודות מקצוע הפחלוץ. פיתחתי שיטות מקומיות לפחלץ חיות, שזכו להערכה בארץ ובעולם".

במשך השנים הוא סיפק פוחלצים למסעדת הספארי בהרצליה (שהתפרסמה בזכות הבשר שלה ואווירת פונדק הציד שעוצבה בה עד שנשרפה ונסגרה), למסעדת הפיל, לחברת האופנה ראש אינדיאני, שאת חלונותיה בחנות ליד כלבו שלום בתל אביב עיטרו חיות מפוחלצות בשנות ה-80, ולרשת הביגוד שניידדמן שהחזיקה מלאי של פוחלצים נדירים.

"פעם היה ביקוש גדול לפחלוץ", אומר פרדס, "כשהציד היה חוקי. היום הציד כבר מחוץ לחוק, וכל העיסוק הזה שמור רק לאוניברסיטאות ומכוני מחקר שעוסקים בזואולוגיה". באחרונה, הוא מוסיף, החל לקבל הזמנות של פוחלצים לכתבות אופנה וקטלוגים. "יש התעוררות בתחום ומבקשים ממני המון חיות לצילומים, כחיות מפוחלצות למחלקת הארט כמו בסרט 'קלרה הקדושה' או כדי לחקות חיות שנהרגות בסרטים, כמו בסרט 'אדמה משוגעת'. מה ההסבר שלו לגל הפחלוץ הנוכחי? "אולי זה משום שחיות מתחילות להיכחד. כמי שמעביר הרצאות בנושא החיות של ארץ ישראל, אני יודע שהרבה חיות הולכות ונעלמות - מהאריה, למשל, שנכחד מהארץ לפני 700 שנה, ועד יחמורים, צ'יטה ובנות יענה, שכמעט נעלמו כליל".

על אדישות ואכזריות

לא כולם שותפים להתלהבות מהטרנד החדש. פעילים בארגוני זכויות בעלי חיים ובלוגרים ברחבי העולם החלו להשמיע ביקורת על השימוש בפוחלצים וחוסר נחת מהשימוש בחיות לצרכים דקורטיבים. הילה קרן, דוברת עמותת אנונימוס לזכויות בעלי חיים, מסרה בתגובה: "פחלוץ בעלי חיים ושימוש בגופם למוצרי נוי מעודד הרג חיות בר, שלעתים אף מוחזקות בתנאי שבי ורעב לפני פחלוצן. שימוש דקורטיבי בגוויות של חיות שמתו מוות טבעי נותן לגיטימציה לתופעה, מה גם שאין דרך לדעת באילו נסיבות מתה החיה. תליית ראשי חיות בר מעל המפתן היא סממן של חברה האדישה לסבלן של חיות אחרות, המפגינה כוחנות ואלימות כלפיהן. ילדים הגדלים בצל הפוחלץ שעל הקיר מתחנכים לניכור וזלזול כלפי יתר בעלי החיים. כיום גוברת המודעות לזכויות בעלי חיים. החברה הישראלית מגלה יותר רגישות מבעבר לגילויים בוטים של הרג מיותר ובתי העסק ערים לכך".

sheen-shitof

עוד בוואלה!

מיקום אסטרטגי, נוף מרהיב ודירות מפוארות: השכונה המסקרנת שנבנית במרכז

בשיתוף אאורה נדל"ן

קישוט לא רלבנטי

חוקרת התרבות תמי ברגר, שהקדישה פרק למוזיאונים של בעלי חיים ולפוחלצים בספרה האחרון "ברווח בין עולם לצעצוע" (רסלינג, 2008), סבורה שלפוחלצים אין מקום בימינו. "אין עוד צורך במוזיאונים כאלה ובפוחלצים", היא אומרת בשיחה עמה. "ההמחשה הווירטואלית כל כך טובה, עד ששימוש בפוחלצים היום אינו יותר מקישוט. מדובר באמצעי שאיבד את התוקף הדידקטי שלו".

למעבר של פוחלצים מבתים ויקטוריאנים למוזיאוני הטבע ובחזרה למרחב הציבורי (והמסחרי) היום, יש לדעתה משמעות של התעללות בגווייה, תרתי משמע. לדעתה, מה שמעניין יותר מבחינה תרבותית הוא הפחלוץ, פעולת השימור, בחיינו. "כל מפעל השימור שעובר על העיר תל אביב הוא פחלוץ, עיסוק אובססיבי בהגדרת השימור והתענגות על המעטפת. הפוחלצים כבר לא רלבנטיים מבחינה דידקטית, אבל פעולת הפחלוץ נעשית בעיר הזאת כל הזמן".

  • עוד באותו נושא:
  • פוחלצים

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully