רומן ביקורים

אולי עכשיו

הוא איש שמעסיק אסירים והיא אישה שלא מסוגלת להכיל רגשות בביתה. אודי שרבני פותח דלתות לעולם אחר

אודי שרבני
06/08/2010

יצרן הדלתות לא היה איש פשוט, זה כל מה שאפשר להגיד עליו. היה לו מפעל והוא היה מעסיק אסירים לשעבר. הוא אכל מהם חרא מההתחלה, אבל ידע גם להחזיר. הוא שלט בהם ביד רמה.

הם היו מגיעים אליו דרך שמועות; אסיר לשעבר מעביר לאסיר לשעבר שמעביר לאסיר לשעבר. לפעמים – או יותר נכון ברוב המקרים, כי זה קרה תכופות – אסיר שחזר לכלא העביר לאסיר שתיכף יהיה לשעבר. וכו'. זה עדיין נשאר בענייני דלתות, אם כן.
הוא עבד לפי פס ייצור אחד. את סוג הדלתות שלו אפשר לזהות, תמיד אותו סגנון. אשתו הייתה אומרת לו לנסות גם לייצר דברים אחרים, אבל הוא אמר לה שמי שטוב במשהו אחד, עדיף לו להתמקד בזה. לא ללכת הצידה. הוא היה איתה במהלך כל היום (היא טיפלה בענייני המשרד), ובשאר שעות היממה, כאשר היו בביתם. הם לא הרבו לצאת מביתם. היו להם שני ילדים, אבל היחסים בינם לבינו היו, טוב, זה לא באמת משנה.

הלקוחה החדשה הגיע והזמינה שלוש דלתות. אחת לכניסה, ועוד שתיים פנימיות. היא הגיעה למפעל והם דיברו. יצרן הדלתות אמר לה את הצעת המחיר והם סיכמו שיבוא לדירתה לקחת את המידות. מהרגע הראשון, אשתו של יצרן הדלתות לא אהבה אותה. היא לא ידעה להסביר מדוע, אבל דאגה לומר זאת לבעלה בכל הזדמנות.

הלקוחה לא הייתה מרוצה מהדלתות שבדירתה, והיא רצה משהו אחר. כבד, עם נוכחות. היא ראתה דלתות שלו ואהבה את מה שראתה. היא גרה בקומת פנטהאוז, בעלת משרד יחסי ציבור, ומלבד זה עומדת בראש ארגון התנדבותי. היא משתדלת לא לערב דבר בדבר, במיוחד שניים כאלה שיכולים להשתלב אחד בשני; יחסי ציבור וארגון התנדבותי. הבית שלה גדול מדי מלהכיל את מה שהיא צריכה, ויש לה הרבה. הבריכה שעל הגג, כורסאות הפוף, מנורות הלילה שעל מעקה הגג. היא יכולה הייתה להגיד לא כמה פעמים בחייה. היא מעולם לא אמרה.

יצרן הדלתות סחב את כולן לבד, כשהגיע עם הדלתות. נראה כאילו הוא מתבייש בעובדים שלו; לא מוציא אותם החוצה, אבל מצד שני, עצם זה שהם נשארים לבד במפעל מעיד על כך שהוא סומך עליהם. זה עדיין נשאר בדלתות, אם כן.
הוא לקח אותם על גבו, אחת, אחת. הליכתו השפופה הושפעה משנים של סחיבה; עבודה שנעשית באופן אישי אל בית הלקוח. היא הציעה לו כוס מים, הוא לקח אחת ושם ליד הכניסה, היכן שעבד על הדלת הראשית. הוא לא נגע בה. קודם רצה לסיים את עבודתו. היא דיברה הרבה בטלפון, זה מה שהוא זכר אחר כך. היא ענתה במהירות לכל צלצול, כמעט ולא נתנה לצד השני לחכות.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
אין תמונה(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

"אני לא אגיע למשרד היום, שיסתדר. אני לא מתווכחת על זה, כבר אמרתי לך אתמול", אמרה.

הוא חיבר את הדלת הראשונה. פתח, וסגר אותה. לאחר מכן שימן עוד.

"את עובדת קשה", אמר.

"איך אתה יודע?"

"אפשר לדעת".

"לא באמת, איך, זאת אומרת, לפי מה אתה קובע?"

"אמרת לה "שיסתדר".

"נו, אז?"

"זה אומר שהם לא רגילים שאת בחוץ. את עכשיו מתחילה לפתוח להם דלת לשם".

"מנסה להרגיל, הכוונה?"

"בדיוק".

רק אז הוא לקח לגימה מכוס המים.

"אני חושבת שהגיע הזמן שאני אשחרר קצת. שאתן להם קרדיט".

"אנשים צריכים את זה".

"מי, איזה אנשים, אלה שעובדים איתי? אלה שמסביב לי?"

"לא".

הוא סיים את כל הדלתות. יש לו כמה אסירים לשעבר שמחכים שיגיד להם ללכת הביתה. הוא אמר להם כבר כמה פעמים שהוא סומך עליהם שהם יכולים ללכת הביתה מיד אחרי שהם מסיימים את משימותיהם. אבל תמיד הוא חוזר לסגור את המפעל. לאף אחד מהם אין מפתח. גם לא לאשתו. הדירה של הלקוחה גדולה, והיא תמיד תכיל יותר ממה שהיא צריכה לגבי הפריטים שלה. אולי עכשיו.

  • אודי שרבני

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully