מעליות רודפות אחריך

הענפים של עץ המנגו כמעט ונכנסים אל החדר. התריסים מזדחלים במסילות. צריך לקחת את זה אחורה, ואז, במכה אחת. אבל הוא מעדיף לא להתעסק עם זה. פעם אחת ניסה – בדיוק לפני שיצא מהבית – ודבר זה גרם לו לאיחור. הוא השאיר לבסוף את תריס החלון שלו פתוח. הוא חשב על זה שהענפים תיכף ייכנסו אל דירתו. הוא חשב על זה בזמן שירד במדרגות באותו יום.

הוא הגיע ואמר "מצטער על האיחור". הוא חשב על זה שהוא לא היה צריך להתעסק עם התריס באותו יום. הוא חשב על זה שאפשר – אם באמת רוצים – להיכנס לדירה שלו. אבל יותר מזה, הוא חשב על זה שכבר הרבה זמן הוא לא הציב לעצמו מטרות בחיים. הוא ניסה לחשוב מה היה אורך הענף בתקופה שבה הוא עשה דברים. זאת אומרת, הציב לעצמו. ואם אפשר – כהמשך של מחשבה זו – להציב מטרה חדשה, נניח: כך וכך עד שאותו ענף ייכנס אל דירתו.

יש לו את החיים האלה. נתנו לו רק את החיים האלה, וזה מה שיש. לאנשים אחרים נתנו חיים אחרים. לפעמים הוא מרגיש שהוא נופל, בזהירות ובבטחה, אל אדמה רטובה. אדמה מלאה בוץ, כזו שלא מכאיבה, אבל משאירה לכלוך. לאחר מכן זה מתייבש על גופו ונדרשים קילופים. נדרשים שבועות של קילופים.

לו יש את החיים האלה, לאנשים אחרים נתנו חיים אחרים. הוא אמר שהוא מצטער על האיחור. הוא אמר שהוא היה צריך לקחת את זה אחורה, ואז במכה אחת, אבל זה לא הצליח. הוא אמר שזה מזדחל במסילות, ולפעמים נתקע. הם סימנו את זה במחברת שלהם בזמן שאמר את זה. הוא התיישב מולם, הם לא שאלו הרבה שאלות. הוא חשב על זה שהענפים תיכף ייכנסו אל דירתו. הוא יצא משם ושאל את עצמו אם בכלל. ואם זה אפשרי, כל הדברים האלה.

הוא גר בקומה שנייה, אבל בשביל ההסברים הוא צריך להגיד שעולים קומה וחצי, ואז. הדלת שלו חורקת, היא הדלת היחידה בבניין שלא הוחלפה. זאת אומרת, זה לא שכל הדיירים החליפו ביחד, אבל עדיין - הוא היחידי שלא החליף את דלתו. לגבי המעלית זה היה סיפור אחר.

ועד הבית החליט שצריך להוסיף מעלית לבניין המגורים. הם עברו בין הדיירים והודיעו על ההחלטה שהתקבלה (לפני זה פיזרו פתקים בתיבות הדואר על אותה הצעה שהועלתה על ידי אחד מהשכנים, דווקא לא זה שאימו עברה לגור איתו לאחר שבעלה – אביו – נפטר), וסיכמו שידונו על כך בפגישת ועד הבית הבאה. הוא פשוט אמר שלא.

זה היה בסדר מצידו לא להשתמש במעלית. ראש ועד הבית אמר שאם הוא לא ישתתף בעלות המעלית החדשה הוא לא יהיה רשאי להשתמש בה, וזה היה בסדר מצידו. הוא עדיין צעיר, וחוץ מלעלות את אופניו מדי יום (פעם אחת קשר את אופניו בלובי בניין המגורים וכשירד להוריד את פח הזבל באמצע הלילה – דווקא אז החליט משום מה – תפס מישהו מתעסק במנעול. הוא אחז בגרונו ורק הכריח אותו להגיד "זה לא היום שלי", שלוש פעמים, ואז שיחרר אותו), לא ראה שום צורך במעלית. הוא יצטרך – בדיוק כמו שעכשיו – לעשות את אותה דרך עם המעלית, רק עם ידיעה שיש דרך קלה יותר לעשות זאת, אבל רק לאנשים אחרים.

לו יש את החיים האלה, לאנשים אחרים נתנו חיים אחרים. השיפוצים לקחו יותר זמן ממה שצריך היה. הם הצרו את המדרגות בשביל שלמעלית יהיה מקום. לא הייתה דרך אחרת. הוא חשב על זה שהילדים הקטנים של הבניין יתרגשו מהאפשרות החדשה, מהמעלית, וזה שימח אותו. הוא חשב על זה שלפחות פעם אחת אחד מהם ילחץ לבטח על כל הכפתורים לפני שייצא, ויברח (זה לפחות מה שהוא וחבריו עשו כמה פעמים בילדותם). הוא חשב על זה שהדיירים שייכנסו למעלית באותן פעמים יצטרכו לחכות מדי קומה וכל מה שהם יוכלו לעשות זה רק ללחוץ על כפתור סגירת הדלתות, שאולי יזרז את החיים שלהם. שזה הדבר היחידי שיוכל לעזור להם. שזה כל מה שנותר יהיה להם.

ייקח זמן עד שהענף (המנהיג של עץ המנגו) ייכנס לחדרו. אבל כרגע, הוא לא עושה עם זה דבר. הוא נותן לו עוד קצת זמן; ייתכן שהוא יתחיל לנטות הצידה. הוא מעלה את אופניו מדי יום, אבל עכשיו קירות חדר המדרגות צרים יותר. הוא יודע שיבואו אליו בטענות אם ישאיר סימני גלגלים על לובן הקירות, והוא משתדל בכל פעם. הוא לא משתמש במעלית גם כשהוא חוזר בשעות בהן כולם ישנים. הם מאשימים אותו – לפחות כך זה נראה – במשהו שהוא לא אשם בו. הוא פשוט לא צריך את אותה מעלית. הוא צריך רק לחיות עם ידיעה שיש דרך קלה יותר לעשות זאת, אבל רק לאנשים אחרים.

מדי פעם, כשהוא מגיע לפתח חדר המדרגות, הוא רואה דיירים שנשארים לשוחח בטלפון עד שהוא עולה. הם מחכים לראות אם ישתמש בה, במעלית, ובינתיים מצמידים את מכשיר הטלפון שלהם אל האוזן ומדברים עם עצמם. הייתה פעם שאחת מהם עשתה זאת – אפילו המציאה שיחה משעשעת – אבל בדיוק התקשרו אליה.

הוא לא הסתובב כשזה קרה. הוא המשיך עם אופניו במדרגות בדיוק כמו שהוא עושה בכל פעם. הוא רק ידע שצריך להעביר לרטט בזמן שעושים זאת. את זה, הוא עושה מדי פעם כשהוא רוצה להראות עסוק בדיוק כשיש מישהו שהוא לא רוצה לדבר איתו.