רומן ביקורים

יש שחקנים טובים שמעולם לא זכו במונדיאל

פעם ב-4 שנים זה קורה: הם נפגשים בבית מלון, הוא בוגד באשתו, היא בוגדת בבעלה. במשחק הזה אין מנצחים. אודי שרבני בפרק נוסף של רומן ביקורים

אודי שרבני
11/06/2010
אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
אין תמונה(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

פעם בארבע שנים. החוק היה שזה פעם בארבע שנים. הם חיפשו בור זמנים של בין לבין, ובסוף הלכו על פעם בארבע שנים. כוכבים חדשים צצו בין לבין, אחרים נפצעו, היו גם כאלה שנשרפו בחממות הגידול; יותר מדי זמן, יותר מדי ציפייה, פחות מדי אופי. היו גם כאלה שלא מימשו את מה שההמון דרש מהם, או יותר נכון את מה שהוכן להמון כדי שידרוש מהם. ב-2002 הוא זיין לה את הצורה בבית מלון. לרונאלדו הברזילאי הייתה תספורת של כו?ס על הראש.

זה לא שהם התפשרו. היא לא התפשרה בבין לבין של הארבע שנים, הוא לא השתפר בבין לבין של הארבע שנים. הוא אוהב את בת זוגתו, היא את בן זוגה. לה כבר יש ילדה, לו- יהיה בקרוב. הוא מתרגש, הוא אפילו פותח את עצמו לידה יותר מאשר הוא עושה זאת עם אשתו. זאת אומרת, פותח את עצמו באותו יום, באותה שעה, באותה דקה, באותה שנייה. ככה הוא מנקה את המצפון שלו. ככה הוא מרגיע את עצמו. ככה זה יותר, זו
האפשרות היחידה של היותר, מבלי להתאכזב מעצמך. באותו יום, באותה שעה, באותה דקה, באותה שנייה, רק היא לידו. אז יותר.

יש שחקנים טובים שלעולם לא זכו במונדיאל. פעם בארבע שנים שהם לא זוכים בדבר.

זה תמיד אותו בית מלון, זה תמיד אותו חדר. אנשי הקבלה משתנים (היה אחד שנשאר שני מונדיאלים, אבל ממילא לא זכר אותם; הם בחנו אותו ואמרו לו "תן לנו את הרגיל", והוא לא צלח את זה). יש אנשי קבלה שלעולם לא זכו במונדיאל.

הם תמיד מביאים איתם את אותם דברים: נר ריחני מסוג מסוים (קינמון), מפת שולחן משובצת (כדי לצחוק על המושג 'פיקניק' בתוך חדר בית מלון עבש), כמה מעטפות דואר של אותו שבוע שמונחות על המפה המשובצת (והנה, זה אולי הדבר היחיד שמשתנה; דואר של אותו שבוע שכל אחד מהם אוסף כבר מתחילתן ונפתח במעין טקס ארבעשנימי), תחתיות קבועות לכוסות הקפה, תמונה נודדת שלה, תמונה נודדת שלו; כאלה שכמובן לא נתלו בביתם, ובמקצוענות – כמעט יתרה – תמיד עומדות במקום שאי אפשר לדעת שנלקחו ממנו.

יש שחקנים טובים שלעולם לא זכו במונדיאל.

זה תמיד במשחק השני של בית ג'. הכל מתוכנן לפי השידור שלו, הכל מותאם לשעת המשחק. מדי פעם אחד מהם חושב על כך שמזל שניו זילנד לא מארחת את המונדיאל; לך תשלוף תמונת קיר באמצע הלילה של שעון הארץ שלך ותגיד למה. לפעמים יש אנשים שתלויים בניו זילנד, הם לא יודעים כמה. לפעמים ניו זילנד לא יודעת כמה אנשים תלויים בה. פעם בארבע שהם לא זוכים בדבר, ניו זילנד. פעם בארבע שנים שהם לא זוכים בדבר, האנשים. חדר המלון הוא בית המוות. המשחק המקדים הוא בעיטת הפתיחה. אין הארכה. אי אפשר להישאר לפנדלים. זה על גבול האוטיזם.

שניהם אוטיסטים. לשניהם יש אוטיזם מולד. הם בוגדים פעם בארבע שנים בבני הזוג שלהם. הם הכירו בקיץ, באחד מחופשות הקיץ בהם הורים לילדים מסוג זה מתייאשים מלטפל, מואסים בחיים. רק כואבים את מצבם עצמם ומייחלים לילד אחר; באותו יום, באותה שעה, באותה דקה, באותה שנייה שבה אין תשובה שנשמעת טוב לשאלה הסקרנית – כזו הצצה מדי פעם כשהורה מפורסם נחשף עם ילדו האוטיסט בתקשורת –"האם היית רוצה ילד אחר". פעם בארבע שנים שהשאלה הזאת מפסידה. ב- 98, שער הזהב נוסה במשחקים, והיה אפשר לראות שהקבוצות גם הן בוגדות בארצן; כאשר הובקע שער בהארכה, הסתיים המשחק באופן מיידי והנבחרת שכבשה הוכרזה כמנצחת. ללא פנדלים, ללא ציפייה. רק משחק כדורגל עד הגול. עד החושך. היא צעקה חזק באותה השנה. פרצופה היה מעוות ונהמת קולה הזכירה כלב שעל סף חנק משרשרת עצמו. רק הסתבכות שהולכת אט, אט, עד העונג הסופי. בעלה לעולם לא עינג אותה כך. בבית המלון באותה זמן היו נר ריחני של קינמון, מפת שולחן משובצת, מעטפות דואר, תחתיות קבועות לכוסות הקפה, תמונה נודדת שלה, תמונה נודדת שלו.

יש שחקנים טובים שלעולם לא זכו במונדיאל. פעם בארבע שנים שהם לא זוכים בדבר.

יש כאלה שלא.

  • מונדיאל 2010

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully