רומן ביקורים

אבנית

שעה שהיא מנקה את הקומקום, חברה של אודי מספרת לו שהיא יוצאת עם מישהו שמצחיק אותה. פרק נוסף ברומן ביקורים

  • אבנית
אודי שרבני
(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

היא עבדה על האבנית של הקומקום. דפקתי בדלת והיא פתחה אותה כמו שפותחים דלת בזמן ניקוי אבנית; הורדת הידית למטה, ומשיכה. אמרתי: קפה, אבנית וחצי בהריון. היא חייכה כמו מישהי שמנקה אבנית; מלוא הלובן.

נשענתי על כיור המטבח. היא סיפרה לי על מישהו שהיא יוצאת איתו עכשיו ועל זה שהוא מצחיק אותה, אבל. היא הכניסה את היד שלה לתוך הקומקום ושפשפה מה שאפשר. חצי לימון מרוט נח על כיור המטבח. היא עכשיו בחצי השני. היא המשיכה בתנועות מעגליות, היא הרימה את הצמיד שלה עד למרפק ונכנסה עד הסוף. היא לא שחקנית טניס פצועה; 'טניס אלב?ו', פציעה שכיחה אצל שחקני טניס, הייתה גורמת לה לקנות קומקום חדש. אלא אם כן אתה לא פצוע. באותו רגע במטבח, העובדה הנכונה ביותר ביקום הייתה שהיא לא שחקנית טניס עם טניס אלב?ו. חוץ מזה כל אפשרויות העולם נשארו פתוחות.

היא מילאה את הקומקום במים, ורוקנה. היא עשתה את זה שלוש פעמים. לאחר מכן, היא דפקה אותו על דופן הכיור והלכלוך יצא החוצה. הדירה שלה הייתה מלאה אפשרויות, אבל נראה שכלום לא יגרום לה – לדירה - לענטז את עצמה מול המציאות.

והמציאות הייתה; אני יוצאת עם מישהו שמצחיק אותי, אבל.

היא סיימה עם האבנית. זה יצא משם כמו פלסטיקים לבנים, שבורים. היא הרתיחה את זה ושמה בינתיים קפה בכוסות. אחת וחצי בכל כוס. היא חיכתה עם הסוכר בשבילה, בהריון. אני כבר דאגתי לשלי. היא החזיקה את הכפית באוויר, וחיכתה שהקומקום ירתח. הוא רתח (הם תמיד בסוף רותחים, כמו לא יודעים לאן לנתב את העצבים שלהם), היא ערבבה את זה קצת והכניסה את כפית הסוכר. אחרי הכל, לחכות עם כפית בהריון באוויר, זה לעשות אווירון לפה של הכו?ס אבל הפוך; הפלה של עוב?ר.

אבל-

יותר מהכל, הספרייה שלה היא שרצתה ליפול קדימה. היא – הספרייה - לא עמדה בעומס הספרים, והם רצו להתאבד באמצע הסלון שלה. ככה, עם הפנים קדימה. הם החזיקו ידיים וחיכו לרגע המתאים, ככה, ליפול עם ידיים מאחורי הגב, עם האף של שמות הסופרים לרצפה. להימרח, להיפתח, להתערבב. סימני פיסוק עם המשכי סיפור של ספר אחר. סוף אחר, סגנון כתיבה שונה. הוצאה מחודשת של אותו דבר, בעטיפה שונה. אחרית דבר שלא נכונה להמלצות של אחרים בגב ספרים.

"קראת את זה"?

"לא".

"קח".

"תודה. אני אחזיר בזמן"

"יש לזה זמן?"

"את צודקת".

המחשב שלה היה דלוק, היא הורידה שירים באימיו?ל. הפסים הצבעוניים של ההורדות נאכלו לאט. "זה", אמרה והצביעה, "משאיר אותי כבר חודש על שבעים וחמישה אחוזים". לא הכרתי את השיר. אני מכיר רק את ה-רר שהיה מעליו, אבל דבר אחד בטוח; הספרים השכובים של הרר שלה, שוכבים ולא יפלו לעולם. באותו רגע, בסלון שלה, העובדה הנכונה ביותר ביקום הייתה שתיקיות ה-רר שלה לא ייפלו לעולם.

שתינו את הקפה, עשינו אההה ביחד אחרי הלגימה, חייכנו באותו הזמן.

היא הדליקה לה אחת, אבל יותר מכל, היה נראה שהיא רוצה להשתמש במאפרה החדשה שקנתה; מאפרת חרסינה של קאמל, מעוכה כמו קופסת סיגריות. הב?דל הראשון שלה יהיה כשאני פה. יש רגעים כאלה, אני לא יודע מה הם אומרים, אבל הם שם, איפשהו, וישנה מציאות, איפשהו, והמציאות הייתה; אני יוצאת עם מישהו שמצחיק אותי, אבל.

הדירה שלה הייתה מלאה אפשרויות, אבל נעצרה. איפשהו.

"טוב, איפה זה?", אמרתי.

"הנה, את זה צריך לחבר לכאן, ואת זה, שימשיך עד לשם". היא הצביעה, לקחה שאיפה אחרונה מהסיגריה, ועכשיו מעכה את זה. היא סגרה את זה טוב על המאפרה. זה היה ב?דל של סיגריה עם ליפסטיק שקוף. אף אחד לא יכול לראות את זה, חוץ ממי שהיה שם באותו רגע.

חיברתי את זה. עבדתי על זה כמה זמן. בפעמים הראשונות זה לא עבד. אחרי זה האור נדלק. היא החשיכה את הדירה בשביל לראות איך זה ייראה בעוד כמה שעות כשהערב יירד. היא לא יכלה לחכות, היה אפשר לראות את זה. היה אפשר לראות את זה, אבל היה חשוך באותו זמן שהדלקנו את זה. באותו רגע, היה לילה לכמה שניות ויכולת לראות איך היא תתנהל בעוד כמה שעות. אבל.

טוב לדעת (מקודם)

שיטת השחייה שתשנה את חייכם (ותעשה אתכם חטובים)

לכתבה המלאה

***

מישהו יוצא מדירה של מישהי, מאור עתידי, אל אור היום.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully