הוא כבר ארז הכל והם חיכו לבוקר. לא היו לו הרבה דברים, אבל הם כבר היו מוכנים בסלון. הם תלו תקוות במה שהיה אמור להיות נשואין מאושרים. לפחות לפי כל האנשים שסביבם.
הם נפרדו מהר. יחסית. אבל 'יחסית' לא נמדד לפי סבל. ולמרות הכל, הם החליטו שאת הלילה האחרון יעשו יחד, במיטה. הוא מצא דירה משלו, כמה רחובות משם, ויעבור לשם בקרוב. כמעט והיא נכנסה להריון זמן קצר לפני שהם נפרדו. הוא בירך על כך שזה לא יצא אל הפועל. זה אכזב אותו שהוא מרגיש כך.
הדירה הייתה שייכת למשפחה שלה. לא דירה גדולה, אבל מספיק רחבה בשביל זוג חדש שתלה תקוות בעצמם. הם שיפצו אותה ביחד, הם צבעו מדי יום קיר אחר; הוא הלך והביא עיתונים מהפח השכונתי, והם אהבו להגיד שהם דורכים על העולם בשביל לצבוע לעצמם את החיים.
בצפירה של שמונה בערב הם עמדו משני צידי המיטה. זה עלה והתמקם בחדר שלהם. מחר הוא כבר לא יהיה כאן, ועכשיו אולי בפעם הראשונה יכלו להתנחם בכך שלא אפשרי לדבר על כך. פיזית. בדרך כלל, בכל שעות היממה, אם הם לא מדברים על כך, המעגליות נכפית עליהם, רובצת על ראשם; אם אפשר לדבר בזמן שהמצב מאפשר זאת, אבל לא מדברים- זוהי בריחה.
אבל עכשיו, הצפירה של שמונה.
הוא עמד בצד ימין וחשב על חברים שלו שמתו במלחמה. הוא חשב על הפנים שלהם והלך אחד, אחד. הוא הרגיש לא טוב עם זה שגם פרצופה קפץ לשם. הוא עבר להתרכז בדברים שיש בחדר השינה שלהם. זאת אומרת, שלה.
ממול המראה הייתה יושבת ומברישה את שיערה. הוא היה מגיע מאחור ומחבק אותה, כמעט חונק את צווארה. המראה הייתה עגולה, והם יכלו לדמיין אם היו רוצים שזוהי מסגרת של תמונת סטילס. את המראה הם הדביקו יחדיו על השולחן, שמצידו הוצמד אל הקיר, שזה נצבע על ידם. על שולחן האיפור נחה כוס קפה כתומה שהייתה שייכת לסט הכוסות הצבעוני הראשון שקנה להם. תיכף ייגמרו המתים שהוא מכיר, אבל הצפירה עדיין לא הסתיימה. הוא הסתכל מנורת הלילה עם הצוואר הכפוף שקנתה בשוק הישן, ונזכר שמה שהוא אוהב אצלה (אהב) זה הניסוח שלה לדברים. כשהיו בשוק, היא הצביעה על המנורה ואמרה למוכר 'אני אקח את המתנצלת'. הוא הסתכל על המנורה במשך כמה שניות, זה החזיק מת אחד, לא ממש קרוב, אבל מת.
הוא אהב את התמונה שהביאה איתה ביום שהכירו. זאת אומרת, שתיארה אותה בפגישתם הראשונה. למעשה, זה הדבר היחידי שהוא פגש אי פעם בחיים שעמד בציפיות. היא נשארה תלויה על הקיר, הוא הסתכל עליה במת השלישי שהכיר. הצפירה התחילה לרדת, אבל לא מהצופר שלידם, כי אם מזה הרחוק יותר. הם נשארו נטועים משני צידי המיטה. הדירה הזאת, הוא יצטרך לעזוב אותה מחר. שניהם לא הולכים לעבודה מחר, ככה הם החליטו. הם אמרו שצריך לסיים את זה בשינה טובה.
כשהצפירה הסתיימה, הוא עלה על האופניים ונסע לכיכר. הוא זקוק עכשיו לאנשים, לפרצופים צפופים. להרגיש שיש טובים ממנו, שיש פחות טובים ממנו. שיש. הוא רצה להרגיש שיש.
היא הסתכלה על התמונה שלהם ביחד במשך הצפירה. למחרת, יהיה להם יותר זמן לא לדבר על זה. הצפירה ארוכה יותר. החפצים נעשים חשובים יותר במצבים שכאלה.
***
מישהו עוזב את ביתו לאחר הצפירה של הבוקר, הארוכה יותר.