פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      קרטונים

      אל תאמינו למי שאומר שהמובילים שלו הם הכי טובים בעיר. אודי שרבני עובר דירה ולא כותב על אף אחד מהקרטונים שלו 'שביר'

      קרטונים (מערכת וואלה! NEWS , טלי מאייר)
      (צילום: טלי מאייר)

      הוא חיכה לאנשים מחברת ההובלות. הוא בחר בהם בגלל ההקדמה של זו שהביאה לו את מספר הטלפון שלהם. היא לא פיארה אותם יותר מדי, לא החמיאה להם יותר מדי. היא הייתה עניינית, כמעט קרירה. "הם טובים", אמרה. אחרי הכל, לבחור מובילים ממישהו שמאוד רוצה לספר עליהם לכל מי שנקלע בדרכו, יכול להוביל לרטייה של סוסים בנושאים אחרים. והוא לא רוצה עכשיו נושאים אחרים. הוא לא רוצה רטייה של סוסים עכשיו, והוא לא רוצה רטייה של סוסים בעתיד; מספרי טלפונים של מנקות "הכי טובות בעיר" מסתובבים חופשי, יותר מדי חופשי, והוא יכול לגמור שם, ככה. זה ההאחרי של הדברים. של ההעברות. מה גם שהוא עובר לדירה שהיא כבר פינתה לפני כמה ימים. הם יודעים להיכן צריך להעביר את הדברים והוא לא רצה למנוע את הרצף של הדברים.

      אבל יותר בגלל הסיבה הראשונה.

      הוא הסתכל בינתיים על כמה קירות שתמיד חשב שהבין אותם, ובכל זאת – מלבד כמה סדקים שלא ידע על קיומם – ראה שעדיין הוא לא מבין אותם. קירות, סתם קירות ללא היסטוריה משמעותית. מחזיקים את דירתו, וזהו. לפעמים דברים מחזיקים דירות של אנשים וזהו. לא יותר מזה, ולא פחות מזה. כמו אותה הקדמה של זו שהמליצה על המובילים. ובכל זאת, הוא לקח עט שהיה בתיקו הארוז וקשקש משהו על אחד הקירות. לפני כן, הוא ניער את העט כדי שיעבוד במכה אחת והפעולה זו גרמה לו לחיוך משום מה. הוא צייר משהו, סתם משהו, ושם את העט בכיסו. הוא הסתכל על זה, ועדיין, הקיר לא אמר לו כלום. הוא חשב על זה שאולי זה יגיד משהו לדייר שיחליף אותו להחליף אותו. לפעמים משהו אחד לא אומר לך, אבל וכו'.

      המובילים התקשרו מהדרך. הוא כיוון אותם. בפעם הראשונה הם טעו, ועשו פרסה. הוא ראה את זה, הוא יצא החוצה וסימן להם עם ידו. הם ישבו בקבינה (במכונית אחרת, היו יושבים באותו מקום, אבל על שם אחר). הם היו שלושה. לפחות שלושה מהם היו רוסים, לפחות לשלושה מהם היו קעקועים. הכל כבר היה מוכן בארגזים. הוא לא רשם עליהם 'שביר', על אף אחד מהם הוא לא רשם שביר. כבר שבוע שהוא עוצר ליד מקומות שיש בהם קרטונים זרוקים, ואוסף. על אחד מהם (הגדול שאסף מהרחוב המקביל) היה כתוב "דברים שלך. תיחנק ואל תחזור לפה". הוא החליט שזה ה'שביר' שלו. הוא תחם את הקרטונים עם נייר הדבק שקנה. הוא הסתבך עם הקצה בכל פעם. הוא שונא קצוות של ניירות דבק.

      המובילים נכנסו ודיברו ביניהם, בשפה שלהם, וכמו תמיד – כשיש יותר מאיש אחד שמדבר בשפה אחרת בסביבתו, במיוחד כאלה שצריך לשלם להם – הוא חשב שהם מדברים עליו. הם שאלו קודם מה לא. הוא הצביע על הארון בסלון ואמר, זה לא. הוא הצביע על הספה הגדולה ואמר, זה לא. הוא הצביע על שידת הקיר ואמר, גם זה. לא. הם העמיסו את מה שנשאר למשאית. היה נדמה ששטח המשאית גדול יותר ממה שאפשר לדמיין; אחד מהם עלה ונבלע בתוכה. הוא ראה איך הוא בורח אל אחורי הקלעים של החיים.

      הם השאירו את הדברים הכבדים לסוף. מקרר, ארונית, ספרייה (שתיים, למרות שלאחת כרגע אין שימוש ממשי מלבד עתיד), ומיטה. הם ניסו להוציא את הארון, אבל רק בפעם השנייה – כשהיה לרוחב – זה עבד. לפני זה, כשהם סחבו את הארגזים, הם עשו זאת עם ידיים מאחורי הגב. הוא חשב על זה שאם יהיה חור באחד מהארגזים (בעצם, בארגז הבגדים בלבד) באותו זמן, וקצה של מכנסיים ישתלשל ממנו, יהיה זה שק קמח.

      אין זמן לשטויות האלה. יש העברה.

      אחד מהשלושה נכנס לשטוף את ידיו מדי כמה דקות. בנוסף לכך (ובפעם השנייה שעשה זאת) רוקן את אפו עם זרם המים של הברז. לפעמים אנשים נותנים קרדיט גדול מדי לאנשים שעוזבים דירה, לכיורים שלהם. הם מרגישים שאפשר לעשות כבר הכל; סוד משותף, גורל משותף. זה נח על דפנות הכיור שלו, למרות שבדקות הקרובות זה לא יהיה כבר הכיור שלו. הוא ניקה את זה בכל זאת. הוא נאלץ להיפרד גם מהמגבת שהייתה שם. הוא ניגב את זה איתה, וסידר לו את זה בראש שאם המוביל לא היה מנקה את אפו וצריך היה לנקות אחריו, הוא היה שוכח את אותה מגבת ממילא.

      ממילא כיור. ממילא מגבת. ממילא סידור מצפוני.

      הם אחזו את המקרר. מיד בהתחלה, הדלת נפתחה, אבל אחד מהם סגר אותה עם ידו הפנויה. הדלת שתקה כמו הבינה את שחצנותה. הם הניחו את זה בתוך המשאית כמו ארון קבורה חירש. בספרייה הראשונה הוא אמר קפה? תה? בזמן ההעמסה שלה אל המשאית הבין שחם מדי לתה, אבל המשפט ההצעתי שולט באנשים. ובספרייה השנייה כבר הכין להם קפה, לאחרי זה. הוא לא שאל אותם לגבי סוכר. אחד וחצי זה השפה הבינלאומית של הקפה, וזה מספיק. שניים מהם הרימו את הספרייה והשלישי, הנהג, כבר אחז בקפה הראשון שהיה מוכן (הוא לקח דווקא את האמצעי). הנהג נח על זרי דפנות העזרה, והרגיש בטוח לשתות ראשון את הקפה. אחרי הכל, בקבינות יש מצפ?ון. אחרי הכל, הוא עזר להם למרות שלא צריך היה. אחרי הכל, שלושה מהשלושה יושבים באותה קבינה כמה שעות ביום, ביחד. לאחר מכן, השניים האחרים הצטרפו. קופסת הסיגריות המשותפת שבה השתמשו, הייתה קופסא של ארבעים סיגריות. תוצרת זרה, כיתוב עגול. כולם חייכו, זה הלך מהר.

      הוא הסתכל על דירתו שהתרוקנה. אין היסטוריה, הוא גם לא חיפש עתיד. כל מה שהוא צריך זה קירות שמחזיקים. לא מתפארים. הוא ניסה בכל זאת לראות אם הקשקוש שעל הקיר אומר לו משהו, אבל לא. הוא ניגש אליו והסתכל עליו – הפעם מזווית שונה – אבל לא. אפשר יהיה לשים עליו תמונה, אפשר יהיה למחוק אותו עם צבע, אפשר ויישאר.

      הוא נעל את הדירה, ושם את המפתח בעציץ; היכן שקבע עם הדייר החדש. הם סגרו את דלתות המשאית ועלו לקבינה. באותו סדר. אחד מהשלושה – כנראה המנהיג – אמר "ארלוזרוב, כן?" למרות שידע שלא.

      הוא תיקן אותו בכל זאת. למרות שידע עוד בזמן השאלה, שזו לבטח בדיחה קבועה עם כל לקוח. הוא זיהה את המוזיקה של הדברים, אבל בכל זאת תיקן אותו. הוא נכנס למכוניתו והגיע לדירה לפני שהם הגיעו. הוא פתח את הדלת, הוא רצה להספיק את ההד של עצמו. את האפשרות של ההד העצמי. הוא צעק את שמו, ושמע את עצמו צועק בשמו. הם הגיעו, והעלו קודם עם הדברים הכבדים. הם היו עכשיו בתחילת המשאית.

      ***

      מישהו נכנס עכשיו למקום ברגל ימין.