בניין רמת גני שפניו נפולות. בקומה הלפני האחרונה, שטיח תלוי לרוחבו מעל לשני חלונות. הוא לא עשה גבות, הבניין. זה נמתח כיחידה אחת מתחת למצחו, חלקו התחתון אפילו משתפל מעל אחד החלונות; זימי השטיח התלוי מעטרים סורגים.
בניין רמת גני שפניו נפולות. מאובק, מיוסר. הוא לא נמצא ברמת גן, אבל הוא בניין רמת גני. בתחילה עוד ניסה להשתייך לשאר הרחוב, אך לא קיבלו אותו. הוא נטוע, אבל נעזב עם הזמן. הוא היה לבן, אבל הלבין עם השנים. הוא ניסה להתקבל (אכסן את אופניו באחד החלונות למען יראו וייראו), אבל הפדלים של ניסיונותיו חלדו עם הזמן. הוא משלם ארנונה חברתית לתל אביב, רמת גן, וגבעתיים. בלילות שקטים ייתכן ו; ייתכן והיה משתף, ייתכן והיה משותף, ייתכן והיה שייך, ייתכן והיה משתייך, ייתכן והיה משייך. אבל אין לילות שקטים בצומת הזה.
בניין רמת גני (לא ברמת גן) שפניו נפולות. בקומה הראשונה פיליפיני מסתבך מדי יום עם סיר לילה שהתמלא. אם היה מעשן, היה שואל את עצמו אם זה נכון לאפר לתוכו לפני הריקון. לחסוך זמן, מקום, מצפון. אבל הוא לא מעשן. פיליפיני אחר שהגיע על אותה טיסה וגר בעיר אחרת (בבנין שפניו לא נפולות), העז אתמול בפעם הראשונה בחייו להזמין אספרסו. זה לקח לו זמן; אחרי הכל (ובכל זאת) חבריו יכולים להגיד לו בישראליות נטמעת "אספרסו, אה? למה לא. למה לא").
ממול דלת סיר הלילה, פסנתרן לשעבר. הוא נלחם מדי לילה ברווחים שבין השחורים והלבנים. הוא הפסיק לנגן, והחיים של אחרי החלום איגפו אותו עד שהוא נכנע גם להם. בכל יום הוא חוזר באוטובוס מעבודתו, ותמיד באותה תחנה (חמישית מרגע שעלה, ושביעית לפני שהוא יורד) הוא משתעשע ברעיון להעלות עבודה אמנותית ששמה "הנגינה של הניקיון". בעבודה זו הוא יוזמן לבמה כשלגופו החליפה הישנה (לפני החיים של אחרי החלום), ובידיו מטליות לחות. מטרת העבודה (כך יגידו בפרוספקט ובהודעות לעיתונות) תהיה למצוא צלילים היכן שאין צלילים. ברווחים. ברווחים של החיים. במקומות שאין להם שם. אחרי הכל (ואת זה היח"צנית תדגיש בבולד בהודעה לעיתונות) אנשים מוצאים צלילים היכן שיש לדברים שמות. אנשים מוצאים ביטוי היכן שיש לדברים שמות. ובסוף; אנשים לא יכולים לעשות דברים עם משהו שאין לו שם. הפסנתרן (עכשיו הוא כבר הזיז את תיקו כשמישהו סימן עם גבותיו כדי לשבת; הפסנתרן לא מתייאש ותמיד מנסה להגיע הביתה כשאין אף אחד לצידו) דמיין איך חבילת המטליות הלחות עומדת על ראש הפסנתר ובכל פעם שהוא שולף אחת מהן, אחת אחרת נעמדת מיד כמו לא מוותרת. לאחר מכן (בהליכה מתחנת האוטובוס לפתח ביתו) הוא חושב על איך שהוא מנקה את הפסנתר ומוציא צלילים מהרווחים של השמות של הדברים. כשהוא נכנס הביתה (בסיבוב המפתח השני) הוא נפרד מחלומו בכל יום. על הפסנתר ישנם בגדים אחרים, מונחים. יומיומיים.
בדלת שמעליו אלמן. בדלת שממול האלמן, אלמנה. הם לא דיברו לעולם. יש פעמים שלא צריך לדבר בבין הגבות של החיים. הזמן הוא שכביכול מנקה לך את הכאב, אבל רק מכניס לך את זה מתחת לשטיח.
בניין רמת גני נטול חלומות. שלא נמצא ברמת גן. שלא עושה גבות. שלא מנקים את גבותיו. שנמצא בבין לבין של הצמתים, של השמות. שדייריו נכנעים לאין שמות של הדברים.
***
מישהו נכנס עכשיו לביתו, ולא מוציא פינצטה.