אדריכלי הכישלון

המשכן לאמנויות הבמה שנחנך לפני כשנה בבירת הנגב, הוא פרי עבודה ממושכת של סלו הרשמן, שהחלה בשנת 1985 עם זכייתו בתחרות לתכנון מבנה תרבות בבאר שבע, והסתיימה לאחר מאמצים מרובים מצדו ומצד שאר המעורבים בפרויקט. הרשמן, בוגר הטכניון של שנות השישים, הוא אדריכל ותיק בנוף הישראלי אשר היה מעורב במספר לא מבוטל של פרויקטים מעניינים, ביניהם רובעי מגורים באשקלון ושכונות בפרויקט גילה. רבות נכתב אודות הבעיות שנוצרו עקב תכנונו הלקוי של המשכן בבאר שבע, ובמיוחד על האולם הגדול הנוטה על צדו כמו "מגדל פיזה", שנועד ליצור אפקט מהופך של במה משופעת, אך בפועל יוצר אפקט של בחילה וסחרחורת. אך הכשלים הללו הם לא הסיבה שהוא מופיע ברשימת הפרויקטים הגרועים. המשכן נבחר לככב כאן, משום שהוא מאחד באופן מרשים כמעט את כל החוליים הכרוניים שמזינים את מצבה, העגום לפרקים, של האדריכלות הישראלית.

הרשמן מייצג נאמנה את המעבר שעשה המרחב הציבורי מאדריכלות מאופקת ליזמות פרטית משוללת רסן. מופע האימים הבאר שבעי שלו הגיב בהתאם, עם כניעה כמעט מוחלטת למאפיינים הצורניים והחומריים של הפוסט-מודרניזם האמריקאי כסגנון - ולא כאידיאולוגיה. מעבר ליזמות פרטית אינו תופעה שלילית בהכרח, אך בתחום המבנים הציבוריים הוא הוביל להשטחה של פרויקטים ברחבי הארץ, שהפכו לתעתיקים של אותם סגנונות הבנייה ובאותן הטכנולוגיות ולהצהרות ריקות שמרדדות את המרחב הציבורי לכדי משטח מרוצף חסר זהות. המשכן לאמנויות הבמה בבאר שבע מייצג את המציאות יותר משהוא מעצב אותה: אי עגום של חוסר השראה באוקיינוס התרבותי של עירוניות ישראלית.

הגרנד קניון החיפאי, שזכה בתואר הנכסף "מרכז הקניות הגדול ביותר במזרח התיכון", נפתח לציבור חודשים ספורים לפני תחילת העשור, אך מייצג אידיאולוגיה מסחרית רבת השפעה וזרם מרכזי של מחשבה על מרכזים מסחריים בעשור שחלף. החדשנות של הגרנד קניון מתחילה בשמו, הממתג אותו לא רק כתופעה אדירת ממדים, או כמופע בניחוח אמריקאי, אלא גם מרמז על טיבו האמיתי והשאיפות של העומדים מאחוריו: יצירה של מבנה אולטימטיבי ומנותק - פיסה של עירוניות אינסטנט בשליטה מסחרית.

הגרנד קניון נכלל ברשימת הפרויקטים הגרועים בגלל האסטרטגיות המתוחכמות שבהן הוא עושה שימוש כדי להפוך את השאיפות האלו למציאות והנזק הממשי שהצלחתו הכבירה גרמה לאדריכלות בישראל ולתפישה של מרחב ציבורי. הפרויקט - כמאתיים אלף מ"ר - מכיל מאתיים חנויות, רשתות מזון, בתי קולנוע ומיני דוכנים בשלושה מפלסים המאורגנים סביב אטריומים - כינוי נאה לחללים בתקרות הקניון דרכם עולות ויורדות המדרגות הנעות, המחוברות ישירות לחניונים הנרחבים. החיבור הזה, בין המכונית ודוכן המכירה, הוא הבסיס האולטימטיבי לטכניקה החתרנית של הגרנד קניון המבטלת לחלוטין את הצורך בחיצוניות אדריכלית. אם מרכזי קניות קודמים, דוגמת דיזנגוף סנטר או מרכז עזריאלי, סיפקו נוכחות בעיר הסובבת אותם והצהרה, גם אם מינימלית, על מהות החוויה העירונית, הרי שהנפח העצום של הגרנד, הנדמה כאילו התחפר ברכס כחיה קדמונית, לא מציע שום סוג של חוץ. למבקרים בו נגלים רק כבישים ומבנים פזורים נמוכים - אדריכלות ללא תכונות, החושפת כלאחר יד את האג'נדה האמיתית של הפרויקט: ביטולה המוחלט של העיר והכלת אזרחיה כולם בפנים אינסופי של דיסאוריינטציה צרכנית.

מגדל נחושתן, המכונה "נווה צדק" על שמה של השכונה שבגבולה הוא ממוקם, מכיל 300 דירות ב-44 קומות, כשלכולן נוף לים ורובן נרכשו על ידי תושבי חוץ המאכלסים אותן רק בתקופות מסוימות בשנה. הטענות שהושמעו בדבר הנזק שהמגדל גרם למרקם החברתי של שכונת נווה צדק אינן הסיבה להופעתו ברשימת הפרויקטים הגרועים. למעשה, טענות על נזק שכזה, שנשמעו מצד תושבים שהגיעו לשכונה רק שנים ספורות קודם לכן ובנו להם וילות במיליוני דולרים, מופרכות כשם שהן צבועות. ההתנגדות העקרונית לבניית מגדלים בתל אביב, או להשפעה של יזמי נדל"ן על הנוף העירוני, שהתבררה במקרים אחרים כמוצלחת ומועילה, גם היא אינה הסיבה להופעתו ברשימה. מגדל נווה צדק מופיע כאן אך ורק בגלל האדריכלות הקלוקלת שלו. את כל מה שעשו בהצלחה במגדלי אקירוב, נכשלו לעשות בנחושתן.

בגבאי אדריכלים, משרד רב ניסיון עם מבנים רבים ברחבי העיר, הצליחו לשעבד - באופן שכמעט אינו ניתן לשחזור - את הבניין כולו, ועקב כך גם את סביבתו, לצרכים הנדל"ניים של היזמים. למעשה, מגדל נווה צדק הוא בניין ללא אדריכלות, אלא ייצוג ישיר של "אילוצים": יחידות דיור הפונות כולן אל הים, מרחבים מוגנים שגובבו זה מעל זה וקומות כפולות שנבנו אך ורק כדי להגיע לגובה רב יותר ביחידות מעליהן. בניגוד למגדלי אקירוב, כל הגורמים הללו לא התאחדו לכדי נפח משמעותי בעיר, סידור פנימי יעיל, או הצהרה על תרבות בנייה איכותית. ההפך הוא הנכון: איכות הבניה לא מרשימה, גרעין המבנה וארגון איזורי השירות יצרו חזית חסרת פרופורציה לכיוון רחוב יפו, והבניין נראה כאילו נמתח כלפי מעלה מעבר למידותיו - מיטת סדום לענק מפלצתי אפור בשמי העיר. ה"טאץ'" האדריכלי שנתנו במשרד גבאי למבנה - המחווה החלולה לים התיכון בצורת אלמנטים גליים בחזית המערבית "הייצוגית" שלו - מדגישה עוד יותר את הצביעות שטמונה בו: מצד הים נשמרת מראית עין של איכות אדריכלית ומן הצד השני, תוצר אנונימי של ברירת מחדל מוחלטת.

מקדמי פרויקט הבימה מכנים אותו "שיפוץ", כינוי הרומז על שינויים מינוריים בבניין קיים, אולם למעשה מדובר בפרויקט בנייה מחדש של משכן התיאטרון הלאומי, אתר שהוא גולת הכותרת של תכנון העיר של פטריק גדס - הכיכר הלבנה. האדריכל שעומד מאחורי המבנה, שקורם עור וגידים בימים אלו, הוא רם כרמי, חתן פרס ישראל ואחת הדמויות המשפיעות והמרתקות ביותר באדריכלות הישראלית לדורותיה. כרמי, בוגר ה-AA בלונדון ובנו של דב כרמי, מבכירי "דור המייסדים" של האדריכלות הישראלית, היה אחראי לכמה מהיצירות המורכבות והמעניינות יותר בהיסטוריה המקומית: בית אל-על בתל אביב, מגורי סטודנטים באוניברסיטת באר-שבע ובית הספר "עמל" ע"ש ליידי דיוויס. לכאורה, המועמד המושלם לפרויקט מהסוג הזה, אך לכרמי ועבודתו יש גם צד אחר, שהתבטא בעבודות שהפכו לכישלונות קולוסאליים וסמלים לאטימות עירונית. דוגמאות טובות לכך הן התחנה המרכזית ה"חדשה" בתל אביב או מגדלי הולילנד השנואים בירושלים.

הצד האפל של כרמי ספג ביקורות שליליות רבות, בעיקר כי כרמי השכיל לפתח שפה מטפורית, כמעט מיתית, בשיח האדריכלי שלו, שזכתה להשפעה חסרת תקדים בדיון על אדריכלות ישראלית. בשפה הזו הנצח ואידיאלים נשגבים מחליפים את האחריות המיידית של המעשה האדריכלי לסביבתו, ותפקיד האדריכל הופך להיות כוהן ה"אדריכלות הלירית", כפי שמכנה אותה כרמי. פרויקט הבימה הוא דוגמא מובהקת לשפה כזו, המתורגמת לצורה וחומר, שיוצרים מבנה הרמטי ללא מחשבה אמיתית על העיר, ההיסטוריה שלה או עתידה. נפח הבטון המאיים שקם בכיוון רחוב תרס"ט מגמד את ההולכים בו לכדי פיונים חסרי חשיבות ביצירה גדולה מהם. ארגון האולמות וצרכי התיאטרון השתלטו לחלוטין על הכיכר ורק מדגישים על דרך השלילה את האלגנטיות של היכל התרבות הסמוך. צורתו הכללית של המבנה שמרנית וחסרת הצהרה ולא לחינם הוא זכה לקיתונות של התנגדות וביקורת עוד בטרם נחנך רשמית. ועדיין, בניין הבימה נמצא ברשימת הגרועים לא רק בגלל כל אלו, כי אם עקב הטרמינולוגיה ההרסנית שלו, שאפשרה את אישורו ובנייתו במרכז העיר תל אביב. הוא מייצג את סופה של תקופה ואידיאולוגיה המגדירה אדריכלות א-פוליטית, פסבדו-רוחנית.

מודיעין העיר פותחה כאלטרנטיבה איכותית לעיר שינה למעמד הבינוני: סביבה ליצירת איכות חיים שהוצגה על ידי מערכות תכנון מרכזי כ"עיר" מן המוכן; סביבה שהסוותה פעמים רבות שנים של חוסר השקעה בערים ותיקות יותר בסביבה. התכנית של מודיעין, שהונהגה על ידי האדריכל משה ספדי, חצבה הרים וגבעות בכדי לאפשר את הפיכתו של החזון הזה למציאות. כך הפך הנוף העיקרי של מודיעין לשעטנז של חומריות צהבהבה אפורה: אבן, ריצוף, בטון על הגבעות בהן מבלים התושבים את רוב זמנם, וירק ודשא בעמקים, הנותרים פעמים רבות מחוץ למסלול החיים הסדיר. הנוף הזה הוא גם הרקע לפרויקט הבנייה הבלתי פוסק שמודיעין הפכה להיות: מנופים ועגורנים, משאיות ואבק, העמלים זה שנים על הנכחת העיר בחברה הישראלית.

מגדלי דמרי הם חלק מתופעה: בנייני מגורים שצמחו, כמעט מעצמם, בשולי הדיון האדריכלי, והתרבו ללא שליטה במקומות שונים בארץ. אחד המקורות של מגדלי דמרי הוא פרויקט הולילנד בירושלים, שם הפכה תכניתו של רם כרמי, בידיהם של משרד ספקטור-עמישר, לרצף בניינים שכזה, המוצבים כחומה המקיפה את מרכז הקומפלקס. בהקשר של מודיעין, הפכו מגדלי דמרי לברירת מחדל מועדפת: מבנים בני חמש-עשרה קומות פחות או יותר, המחוברים בקומותיהם העליונות, לרוב מעל צורות קשתיות. השפה של פרויקטים אלו היא תועלתנית ומכשירנית - נפחיהם רבועים, סביבתם הומוגנית. כיחידים, הפרויקטים האלו מבטאים לא יותר מחוסר יכולת אדריכלי ושממון אינטלקטואלי. כתופעה נפוצה עם זאת, יש להבין אותם כמייצג של אנונימיות עירונית ואטימות חברתית: מעין מכונת מגורים חסרת נשמה המציעה, דרך חוסר האכפתיות שלה, חברה שבורה של פרטים אנושיים, מרוחקים ומנותקים, היוצאים לעבודת יומם וחוזרים עם רדת ערב - עבדים נרצעים לקריירה מצליחה ולחזון בעייתי של חיים בעיר.