פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      אדריכלי הניצחון

      וואלה! בית סוגרת עשור עם חמשת הפרויקטים האדרכיליים המוצלחים שנבנו כאן מאז שנת 2000

      סיכומי עשור מטבעם לא מסוגלים להעניק תמונה שלמה של כל האירועים המשמעותיים בשדה מסוים. כשמדובר בפרויקטים אדריכליים, המצב אף גרוע יותר: מכיוון שאדריכלות היא לא בהכרח תחום שמתבטא רק בפרויקט הבנוי, ומכיוון שלכל מעשה אדריכלי משמעותי יש מקורות והשלכות, המבנים מייצגים נוף חלקי בלבד של ההתרחשות. למרות זאת, הם יכולים לשמש כנקודות ייחוס לתהליכים נרחבים יותר, לתהפוכות פוליטיות, או פשוט לאופנה חולפת. כך הם מוצגים כאן: לא כמדרג של איכות בניה או שימוש בחומרי יוקרה, כי אם באלמנטים הנוכחים בדיון התרבותי הישראלי. אדריכלות, ואת זה חשוב להבין, תמיד מכילה בתוכה, גם לאחר השלמת הבניין, רעיון כזה או אחר על העתיד.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      בית המשרביה (צילום: יח"צ)
      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      בית המשרביה (צילום: יח"צ)

      בית המשרביה, בית צפאפה 2003

      על פניו, "בית המשרביה", ביתו ומשרדו של האדריכל של סינאן עבד אלקאדר (47) בבית צפאפה, הוא מבנה רגיל המכיל אלמנטים מוכרים: יחידות מגורים, סטודיו וחללים מסחריים. למעשה, הפרויקט מציג אלטרנטיבה מאופקת ואינטליגנטית לפרויקטים עליהם שוקדים אדריכלים רבים בני גילו של עבד אלקאדר ברחבי הארץ, אשר הופכים את האדריכלות לעיצוב ותו לא: במקום לטפח חלומות רחוקים על גרמניה ויפן, שבאים לידי ביטוי בבתי דירות משומרים בפורמלין של "סגנון" הבאוהאוס ווילות אורבניות המלקטות חומרים וסגנונות מרחבי העולם, עבד אלקאדר תכנן מבנה ששומר על הקונטקסט של תעשיית הבנייה בארץ.

      הייחוד בבית המשרביה טמון ללא ספק בקירות העוטפים את המבנה מכל צדדיו, ההופכים אותו למופע בשכונה: המשרביה, אותו אלמנט מחורר המאפשר מעבר אור ואוויר, מוגדל כאן למימדי הפרויקט כולו. ניקולאי אורסוף, מבקר האדריכלות של הניו-יורק טיימס טען שמדובר בפרפראזה על עבודות של אדריכלים מודרניסטים ערביים, אך תהיה זו טעות להבין את קירות המשרבייה בפרויקט כציטוט למביני עניין ותו לא. יש למעשה לקרוא אותם בשני מובנים: האדריכלי-ספציפי, והתרבותי כללי. במובן הראשון, קירות המשרבייה משמשים כאלמנט יחיד המייצר אחידות כלפי חוץ וגיוון כלפי פנים; בעוד שכלפי חוץ הקירות המקיפים את המבנה מכל עבריו משדרים הומוגניות, היחסים המשתנים של פנים הבניין עם הקירות יוצרים רצף של חללים יחודיים. במובן השני, האופן בו נבנו הקירות מספק הצהרה על מגבלות החומרים בארץ, על טכנולוגיות בניה לא יומרניות ואפילו על הקשרים תרבותיים אזוריים החורגים מהמגבלות הפוליטיות של המצב המדיני. כפרויקט בסדר גודל שכזה, שנהגה על ידי אדריכל בגיל צעיר שכזה, בית המשרבייה עומד כמעט בכל האתגרים העומדים לפתחו.

      היכל נוקיה (שי אוקנין)
      היכל נוקיה (צילום: שי אוקנין)
      היכל נוקיה לקראת משחק גביע הדייויס נגד רוסיה (ברני ארדוב)
      (צילום: ברני ארדוב)

      היכל נוקיה (אצטדיון יד אליהו) 2001-2007

      אסף לרמן, בוגר בית הספר AA לאדריכלות בלונדון ומרצה בבצלאל בעברו, מייצג, לפחות על פי דבריו, ז'אנר חדש של אדריכל: כזה התופש את המקצוע לא רק כעיסוק אמנותי, אלא כמכלול עיסוקים המאפשר הבנה מהותית של "שדה הפעולה" של האדריכלות, המכיל גם גופים עירוניים, יזמים פרטיים וצרכים מגוונים של הציבור. תפישה כזו מאפשרת לאדריכל להעביר את רעיונותיו בצורה נגישה ומחוכמת יותר, ולהגדיר פרויקטים לעצמו מתוך קריאה נכונה של המפה וקידום פעיל שלהם בשטח. פרויקט היכל נוקיה – שיפוץ והוספת חלקים לאצטדיון יד אליהו הוותיק – סיפק ללרמן ומשרדו הזדמנות לבחון את השפה האדריכלית שהאדריכל "החדש" עשוי לייצר.

      הפרויקט הוסיף כמות משמעותית של שטחים מסחריים בחללים מסביב לטריבונות וארגן מחדש את התנועה בבניין, כך שיתאפשר ניתוק מלא בין האזורים הפעילים במשך כל שעות היום, לבין אלו המאוכלסים רק בשעות האירוע הספורטיבי. הוספת השטחים המסחריים היא זה שגרמה ליזמים להשקיע בשיפוץ ואפשרה את השינויים המשמעותיים שנעשו במבנה הקיים. מעבר לכך, האצטדיון הפך בעקבות זאת ל"אירוע" עם פנים עירוניות: קומפלקס שמאחד תחת קורת גג אחת שטח ציבורי, מסחרי וספורטיבי להנאת תושבי השכונה והציבור הרחב.

      לא בטוח ששטחי המסחר בהיכל נוקיה המחודש מחוללים עירוניות חדשה, אך אם נבחן את המבנה בהקשר האדריכלי בלבד, נגלה שמדובר בסיפור הצלחה. החלקים המשופצים, בעיקר שלד הבטון הקיים, קיבלו טיפול חומרי מאוזן ונאה, שעובד היטב בשילוב עם התוספות המחופות בזכוכית ומערכות השילוט וההכוונה של הבניין. התשובה של האדריכלים לאתגר התממשה דרך מופע מאופק ומדוד, האורז את האינטרסים של נותני החסות, יחד עם אלו של האירוע הספורטיבי והאזורים הציבוריים, לכדי קופסה מעוצבת.

      מגדלי אקירוב (יסמין סויפר)
      מגדלי אקירוב (צילום: יסמין סויפר)
      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      מגדלי אקירוב (צילום: יח"צ)

      מגדלי אקירוב, תל אביב 1999-2006

      שני מגדלי המגורים (שהפכו לשלושה) ברחוב פנקס בתל אביב, בתכנון משרד יסקי-סיוון, מייצגים בעת ובעונה אחת סיומה של תקופה ותחילתו של שלב. התקופה בה מדובר קשורה להיסטוריה הספציפית של המשרד המתכנן, אשר הפך, דרך נוכחותו המתמדת של אברהם יסקי, למייצג נאמן של התרבות האדריכלית בארץ ומנסח מדויק של המערכות הפוליטיות שהזינו אותה, החל מהקמתו לפני יותר מחמישים שנה. יסקי, כפי שציין האדריכל והמוציא לאור שרון רוטברד, העדיף תמיד "את הפשוט על המורכב.. את הקונקרטי על המטאפורי" ודרך עבודותיו נוצר השיח הישראלי הנפוץ ביותר על אדריכלות: הערכה של איכות על פי קריטריונים של ארגון, שימושיות ויעילות המבנה. במגדלי אקירוב האיכות הזו תורגמה לפרויקט אשר הפך למודל עבור כל מגדלי המגורים היוקרתיים שקמו אחריו. יסקי הצליח לקחת את מכלול הדרישות החוקיות למרחבים מוגנים, כיבוי אש, מילוט ובטיחות – שהפך למגבלות נוקשות עבור אדריכלים אחרים - ולתרגם אותו לכדי גרעין בניין מסוג חדש: אלמנט מסיבי וקונסטרוקטיבי שהכיל את כל השירותים והצרכים הטכניים של כל קומות המבנה.

      כך הפכו המגדלים לחלום הוורוד של היזמים והקונים כאחד: מכירת הדירות נתבצעה בהתאם לגודל השטח המבוקש, בדומה להשכרת שטחים למשרדים, ובעלי הדירות קיבלו לא רק את האפשרות לעצב כרצונם את הפנים, כולל קירות החדרים, המטבח והדקור, אלא גם את היכולת לרכוש שתיים, שלוש או ארבע דירות סמוכות ולבנות את בית חלומותיהם. המגדלים הפכו למכשירים אדירים, בתוכם מפסל צרכן דירות היוקרה את החלל האישי שלו: שילוב מנצח של אינדיבידואליות ובניה קבלנית. משרד יסקי-סיוון עטף כהרגלו את המנגנון במעטפת אדריכלית של מקצוענות, שבאה לידי ביטוי בחומרים, בתצורה של קומות שונות ובנפח עירוני מדוד ומאוזן כלפי חוץ. עם זאת ההצלחה של המגדלים והפופולאריות של המודל חשפו גם את חולשתו; בהיעדר יד מכוונת מדויקת, מגדלי מגורים דומים שנבנו, גם על ידי אותו המשרד (שהפך ביינתים ליסקי-מור-סיוון), כשלו לרוב לייצר את אותה האיכות.

      נמל תל אביב (יסמין סויפר)
      נמל תל אביב (צילום: יסמין סויפר)
      נמל תל אביב (שי אוקנין)
      נמל תל אביב (צילום: שי אוקנין)

      נמל תל אביב 2003-2008

      "הדיונה שקפאה" - זה היה הדימוי שהביאו לשולחן זוג האדריכלים אודי מייזליץ וגנית כסיף בשיתוף האדריכלית גלילה יבין, שזכו בפרויקט חידוש נמל תל אביב בתחרות הפתוחה שנערכה ב-2003. הדימוי האדריכלי הזה מתאר את דק העץ הגלי שהיה עתיד לכסות שטחים בנמל ולהגדיר את האיכויות הציבוריות שלו, אבל לא בזכותו השניים זכו בתחרות. החשיבה החדשנית בהצעה של מייזליץ וכסיף, בוגרי בתי הספר בארטלט ו-AA בלונדון, טמונה בהבנה העמוקה שלה את התהליכים העירוניים והכלכליים שמסוגלים להתאחד למען מימוש הפרויקט, והיכולת להביא את כולם לדיון דרך סוגיות של עיצוב ומרחב עירוני.

      במובנים רבים, אם כך, תהליך מימוש ובניית הנמל הוא ההצלחה האמיתית של הפרויקט, אשר הציג חזון אדריכלי ועירוני חלקי בלבד בתחילתו. אין הדבר אומר שעיצוב המבנים והמשטחים בפרויקט לא נעשה בקפדנות ובתבונה. מייזליץ-כסיף השכילו, הן באיזורים שעוצבו ישירות על ידם והן באלו שניתנו למעצבים אחרים, להגדיר ולממש שפה חומרית וגרפית אשר הפכה לאופי המרכזי של הנמל המחודש: החל מדפוסי הבטון הצבעוניים באיזורי החניה, דרך השילוב בין משטחי חול ועץ ועד לשימוש המחוכם בריצוף סטנדרטי בכניסות למתחם; ההתערבות האדריכלית הפכה להיות הרקע עליו מתרחשות פעילויות אחרות, ומשימת האדריכל הוצגה מחדש כמשימת ניהול ותיאום פרויקט עירוני רב משתתפים. הצלחת הפרויקט והמשרד מייצגות במובן מסוים תפישה מסוימת של אדריכלות, המעדיפה ביצוע על פני הצהרה ופרויקט על פני חזון: תפישה ישראלית למהדרין, אשר יימצאו לה ללא ספק מבקרים רבים.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      תכנית האגף החדש במוזיאון תל אביב (צילום: יח"צ)
      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      תכנית האגף החדש במוזיאון תל אביב (צילום: יח"צ)

      האגף החדש של מוזיאון תל אביב, תל אביב 2003-2010

      התחרות לתכנון בניין אמיר במוזיאון תל אביב, שפורסמה ויצאה לפועל בשני שלבים ב-2003, הייתה יריית הפתיחה של תהליך מעניין, שהוביל לאחד הפרויקטים החשובים ביותר בעשור האחרון בישראל. בצירוף נדיר, חברו מוסד תרבותי מהמעלה הראשונה, שאיפות למצוינות, תקציב ראוי ויכולות ארגוניות לכדי תחרות אדריכלים אשר נוהלה במקצועיות מרשימה. בשלב הסופי התמודדו פינליסטים מהשלב הראשון עם אדריכלים מובילים שהוזמנו מהארץ והעולם. בין ההצעות שהוצגו בשלב זה היו כאלו שהדגימו חדשנות בקונטקסט מקומי ולא רק שיקפו באופן צפוי מגמות עולמיות. אחת ההצעות האלו, זו של פרסטון סקוט כהן, זכתה בפרס הראשון ונבנית בימים אלו לקראת פתיחת הבניין בשנה הבאה.

      הבחירה בכהן, ראש המחלקה לאדריכלות באוניברסיטת הרווארד, הינה אמיצה ולא אופיינית לתחרויות מהסוג הזה; למרות הרקורד האקדמי והתיאורטי המרשים שלו, כהן מעולם לא תכנן בניין בסדר גדל כזה. הבחירה הוכחה כמוצלחת: אתר הבנייה שצמח באתר המשולש שלצד המוזיאון הקיים מכיל בתוכו אקספירמנטליות אדריכלית ויכולות בנייה מרשימות שמציבות מראה לאיכות והגישה המקובלת בארץ. בניגוד לגישות הישראלית האופיינית שמתמקדת בשימושיות ויעילות, כהן לא חשש לדבר על חוויה אדריכלית, על עיצוב חללים כאמירה, ועל ההיסטוריה האדריכלית של מוזיאונים, הנכרכים יחדיו בהצעה שלו (המכילה בין השאר את האגף לאמנות ישראלית ואת האגף לעיצוב ואדריכלות במוזיאון). המבנה עצמו מאורגן כסדרה של חללים רבועים, המקובצים לשכבות מאורגנות סביב אלמנטים ורטיקליים. דרך הארגון שלו מדגיש המבנה מצד אחד את הניגוד שבין הדרישה לחללי תצוגה רבועים וצורתו המשולשת של האתר, ומצד שני מהדהד את הספירלה הרבועה, המשמשת כעקרון הארגוני לתנועה במבנה המוזיאון הקיים.

      היחס למבנה הקיים, או ליתר דיוק ההצהרה שמציע האגף החדש ביחס אליו, גם היא מאירת עיניים. במקום התפישה הפרובינציאלית של אדריכלות כרצף של ציטוטים (שלא לומר חיקויים) של עבודות ידועות מרחבי העולם, כפי שעושה מבנה הבטון המקורי, מוצג כאן רצף תרבותי של עבודות ספציפיות, המציעות בכל מבנה תפישה ייחודית של תנאי העיר, הבנייה וההיסטוריה שלה. האגף החדש של מוזיאון תל אביב אם כך, עשוי להיות המבנה החשוב בישראל של העשור האחרון.