סיפורים ומעשיות

לונדון קרירה בקיץ, אולם מגוון של תערוכות עיצוב חמות מפוזרות ברחבי העיר, מזכירות שהיא עדיין הבירה התרבותית של אירופה. העובדה שברובן הכניסה בחינם מחממת גם היא את האווירה, ובעיקר מאפשרת לקהל הרחב לספוג עיצוב עילי במחירי כרטיס לרכבת התחתית.

היהלום שבכתר היא תערוכת העיצוב המרהיבה במוזיאון ויקטוריה ואלברט. התערוכה, שבתרגום חופשי נקראת "מספרים מעשיות", חוקרת את הטרנד של סדרות מוצרים קטנות המטשטשות את הגבול בין אמנות לעיצוב. טרנד זה, שהלך והתחזק בשנים האחרונות, התחיל אי שם בשנות ה-70 עם קבוצות עיצוב דוגמת "אלכימיה", שפעלה באיטליה בסוף שנות ה-70, יצרה אובייקטים אנטי תעשייתיים והגדירה מחדש את המושג עיצוב. אחריה באה קבוצת העיצוב "ממפיס", שפעלה באיטליה בשנות ה-80 והם, אולי יותר מכל קבוצה אחרת, שיחררו את העולם מהזרם המודרניסטי שחרט על דגלו בשנות ה-20 את המשפט "צורה עוקבת תפקוד".

חלק נכבד מהיוצרים בתערוכה החדשה הם בוגרים או תוצר של הקבוצה ההולנדית "דרוח דיזיין" (עיצוב יבש בהולנדית), שהחלה את דרכה בתחילת שנות ה-90 באמסטרדם ויצרה מהר מאד תהודה בינלאומית כאשר הצליחה ליצור באמצעים ובחומרים פשוטים אובייקטים אייקוניים. מתוכה יצאו כמה מהמעצבים החשובים של תקופתנו, הידוע מהם הוא מרסל ואנדרס, ובעקבותיה הפכה הולנד למעצמת עיצוב שמייצרת כל שנה מעצבים חדשים עם אמירה אישית וסגנון רלוונטי. “דרוח דזיין" טבעה את הסלוגן "כל מוצר מספר סיפור", שהוא אולי הזרע ממנו צמחה תערוכה זאת.

התערוכה מציגה כ-50 אובייקטים - ריהוט, קרמיקה, תאורה ואינסטלציות - שחולקים מכנים משותפים כגון פנטזיה, פרודיה ופחדים ממוות. האוצרות האיכותית מעניקה אווירה קסומה ויוצרת חוויה מרגשת. בתערוכה מוצג עיצוב שבו הפונקציה המוכרת כמעט זניחה וגם אלמנטים כמו מורכבות הייצור והעלויות, שתמיד משחקים תפקיד מרכזי בעיצוב, הפכו לא רלוונטיים. אם כבר אילוצים, נראה כאן ניסיון הפוך ליצור אובייקטים יקרים, מורכבים, בעלי מספר רב של חלקים ותוך שימוש בטכנולוגיות יקרות. קחו למשל את שולחן "סינדרלה" של יארון פרהובן, שיוצר מגוש שיש ענק וקיבל קווי מתאר של שולחן מהמאה ה-18. שולחן זה יוצר לראשונה מעץ, כאשר פרהובן היה עוד סטודנט באקדמיה לעיצוב באינדהובן וחקר את היכולת של טכנולוגיה חדשנית ליצור אובייקט שמכיל נוסטלגיה. לחלופין הביטו על ארון "עלה התאנה" של טרוד בונצ'יה, שמורכב מ-616 עלים, צבועים אחד אחד ביד, ונראה כמו תפאורה לסרט “המכשפה וארון הבגדים”.

התערוכה מחולקת לשלושה חללים, כל אחד מהם סוקר ז'אנר אחר. החלל הראשון נקרא "קרחת היער" ומציג אובייקטים ברוח הפנטזיה עם השפעות של אלמנטים מן הטבע, כמו האמבטיה של ויקי סומרס, שנראית כמו סירה שהפכו את השימוש שלה ועכשיו היא מכילה מים, או הכיסא של טרוד בונצ'יה, שיוצר במהדורה מוגבלת של שמונה יחידות, בטכניקה של חיתוך לייזר ומזכיר את גופי התאורה הידועים שלו העשויים נגזרות נייר. טרוד בונצ'יה הוא דוגמה מוצלחת לדור ההמשך של "דרוח דזיין", שהצליח לשלב בין שפה קישוטית למוצרים קלים לייצור ומסחריים. גופי התאורה שלו הפכו להיות שם נרדף לעיצוב שיקי שנותן תמורה למחיר.

החלל השני נקרא "הטירה המכושפת" ומציג עבודות מוגזמות ופרודיות. בחלל זה מככבות העבודות המרשימות של סטודיו ג'ובס, כמו הכספת האניגמתית מתוך הסדרה "הברון הגזלן", שמשלבת בין שחור אפל לזהב מבריק עם ראש ליצן שמפחיד את הילדים בתערוכה, או הארון מתוך אותה סדרה שהוא העתק של ארון מהמאה ה-18, כאשר במרכזו פעור חור ענקי זהוב של פגז. סטודיו ג'ובס, שמורכב מהצמד ג'וב סמיט הבלגי וניקיה טיינגל ההולנדית, גם הם בוגרים של האקדמיה לעיצוב באיינדהובן (הולנד) ומשתמשים פעמים רבות במוטיבים היסטוריים בכדי ליצור הצהרה על ההווה.

עיצוביהם שימושים רק לעתים רחוקות והם מתנגדים להגדיר את עצמם כמעצבים או כאמנים, או כדבריו של ג'ובס: "כולם יודעים שמעצבים הם לא האנשים הכי חכמים בעולם, אחרת היו הופכים לאמנים", שממשיך ואומר לגבי היצירות של הצמד: "זה יכול להיות אמנות, זה יכול להיות כלום, זה יכול להיות בין לבין. אני מקווה שהעבדות שלנו קצת אמנותיות, אחרת זה יהיה משעמם".

בחלל האחרון, שנקרא "גן-עדן וגיהינום", מוצגות עבודות שהושפעו מהעיסוק במוות ובחיים לאחר המוות. כאן בולטות העבודות של נילס ואן-דייק, שקיבלו את ההשראה מהקומדיה האלוהית של דנטה, והעבודה של יופ ואן-ליסהואט, שנראית כמו גולגולת ענק שניתן להיכנס אליה ויכולה לשמש כמקום למדיטציה, או במקרה הישראלי לחדר אטום אישי. יופ ואן-ליסהואט הוא יותר אמן ממעצב, מעין יוצר מראה של סטודיו ג'ובס, כאשר בניגוד אליהם, ואן-ליסהואט למד באקדמיה לאמנות מודרנית ברוטרדם והעבודות שלו משלבות אמנות,עיצוב וארכיטקטורה.

התערוכה נותנת מבט מעמיק על טרנדים ועל מעצבים חשובים, מציגה את הרב-גוניות של העיצוב העכשווי ואת העיסוק שלו בנושאים חברתיים, אישיים ותרבותיים, תוך חציית הגבולות המקובלים של תחום העיצוב. עולם העיצוב בתערוכה זו, מביא לדעתי כמו פעמים רבות בעבר, תובנה כוללת על תקופתנו, שבה יורדת חשיבות ההגדרה של תחום העיסוק וניתנת האפשרות ליוצרים רבים להגדיר את עצמם בעצמם, על ידי תעוזה ופתיחות.

* הכותב יריב קדוש הוא מעצב תעשייתי והבעלים של "קוביה", סדנא חווייתית לעיצוב המוצר.