הגבר בבית

דגל לבן

צחי בירן יושב לשולחן האוכל ומנסה להתמודד עם הסרבנית הקטנה שיושבת מולו. שביתת רעב או אנינות טעם - הגבר בבית פרק 19

צחי בירן
23/07/2009

"היי, אני כבר לא תינוק
אמא אומרת שאני צריך לאכול הרבה
כי עכשיו אני כל הזמן גדל..."
(מילים: יהונתן גפן)

"נו חמודה, עוד ביס אחרון מהשניצל וסיימנו...". לפעמים אני תוהה בכמה בתים נשמעת בשעות הערב התחינה הזו, בו זמנית, ובכמה מהם קורה הנס והצלחת אכן מתרוקנת לפני "פסוקו של יום" (זה עדיין משודר, לא?). אז מה עושים עם האכלנים הגרועים האלה?

כזכור לקוראים הקבועים, בביתנו גדלות שתי בנות מתחת לגיל האחריות הפלילית – הקטנה בת שנה וקצת, שבינתיים אוכלת כל מה שלא זז (ולעיתים אף נוגסת בנו כדי להביע חיבה או רעב) והבכירה, בת אוטוטו חמש, בררנית בענייני מזון. אז נכון, אין חשש שבדירתנו הצנועה בשרון תיוולד פרשת "ההורים המרעיבים-2", אבל בכל זאת המצב מתסכל אותנו לאללה.

זה לא תמיד היה ככה. בהיותה תינוקת, בשלב דגימת המזון הראשונית, אכלה הגברת פחות או יותר כל מה שהגשנו לה למגש של הכסא הגבוה (זה אחרי כמובן שהיא בדקה את כוח הכבידה והנפילה חופשית של כל פריט מזון – הפיזיקה בכל זאת קודמת לגסטרונומיה). אבל אז, ללא כל אזהרה מוקדמת, הפכה בתנו לייצור דעתן בענייני מזון לא פחות מדניאל רוגוב, מבקר המסעדות של "הארץ" (רק שהיא הסכימה לוותר על קוקי סן ז'אק בכל ארוחה). עוד לפני שלמדה ממש לדבר היא כבר סיגלה לעצמה את תנועת הראש הסרבנית ושאינה משתמעת לשתי פנים ואם לא הבנו את כוונתה בפעם הראשונה, בשנייה הושלכו חלקיקי מזון בערך לטווח יעיל של טיל אירני מתקדם.

כשנכנסה הפעוטית לגן, קיווינו והתפללנו שהמטפלות החסונות והמנוסות של המעון יצליחו לשנות אצלה את הרגלי האכילה, או ליתר דיוק האי-אכילה. האמנו גם עקשנותה של הגברת תכופף על יד הלחץ הקבוצתי בשולחן האוכל המשותף והגמדי. איזה יצור אנושי מסוגל להתאפק מהסתערות על המזון, אחרי ברכה כה ממריצה ומעוררת מוטיבציה כמו "בתאבון, תודה רבה. אין משיחין בשעת הסעודה? "

אבל זה לא עזר. ככל שבתנו גדלה והתפתחה הפכה הסרבנות והבררנות הגסטרונומית שלה לעניין מורכב, עתיר הטעיות, הונאות ומניפולציות. לא עוד אמירת לאו לפריטי מזון בריאים בהטיית ראש הפגנתית - יש הסברים ואידיאולוגיה. אז נכון שהיא עוד לא הודיעה שהיא צמחונית, טבעונית או דלת לקטוז, אבל תרגילים יש לילדה בשפע. כשהיא אומרת "אני רעבה" היא לא מתכוונת, חס ושלום, למזון בריא ומזין כמו פירות וירקות, אלא לחטיף או ממתק כמובן. במהלך הארוחה היא דופקת שלוקים כל כך גדולים מכוס השתייה, שניתן בקלות לדמיין איך מקלון הגזר בו היא נאותה לנגוס, עושה עכשיו גלישת גלים בתוך קיבתה ההולכת ומוצפת. "כואבת לי הבטן", היא פולטת במסכנות ומי אנחנו שנאביס ילדה סובלת – מה זה פה חווה לפיטום אווזים?

כאן, חברים, מדובר במלחמת התשה, ממש כמו זאת מהסיקסטיז, רק שהפעם במקום המצרים מעבר לתעלה, יושבים אנחנו והיא משני צידי השולחן, כשהיא מבוצרת מאחורי מיגונים בצורת ירקות המחשבים את קיצם לאחור. תיווך בינלאומי נראה פתאום כמו רעיון ממש מוצלח.

נסו אותם

רק שלא תחשבו שמדובר בהורים כנועים ונטולי דמיון אפרט מספר טקטיקות שנוסו וכשלו – מי יודע אולי אצלכם זה אשכרה יעבוד:

1. שיטת הלחץ הקבוצתי החיובי: הזמנת חבר/ה מהגן המוכרים כאכלנים טובים לארוחת ערב משותפת. התוצאה – הילד האורח זלל בהתלהבות בעוד בתנו התרכזה בבידורו בשעת הארוחה – בכל זאת המארחת.

2. שיטת הבישול המשתף – הכנה בצוותא של שניצל, קציצות, פסטה וסלט כדי לנצל את ההתלהבות מהבישול לאכילת התוצר המשותף. התוצאה: ביס מהקציצה ונשנוש מהשניצל, הודעה לעיתונות כי מדובר ב... הכי טוב שהיא אכלה. כל כך טעים ומוצלח שהוא נותר מיותם בצלחת כנראה לצורכי תיעודו והנצחתו לטובת הדורות הבאים.

3. שיטת הטבלאות/הצ'ופרים – תאכלי ירקות במשך שבוע ותקבלי פרס. התוצאה: הותשנו כל כך בהמתנה שהיא תסיים ללעוס את עגבניית השרי הזעירה בנגיסות נמלה עד שנרדמנו בשעת מילוי הטבלה. והטבלה כזכור לא משקרת.

4. שיטת ה"אם לא תסיימי לא תקבלי קינוח" – לכאורה מדובר במהלך תן וקח פשוט וקלאסי – הרי אין ילד שיוותר על קינוח. התוצאה: כניסה למו"מ שגורם לזה המתנהל עם הפלסטינים להיראות כמו משחק ילדים. "אם אני אוכל עוד שלושה גרגירי תירס אז תתנו לי קינוח? ואם אוכל רק את הלבן של הביצה תתנו לי"? כאמור, סוגיית זכות השיבה נראית פתאום קלה לפתרון.

"אז מה עושים?" אני שואל את עצמי ואת כל הסביבה המוכנה להקשיב לקיטורי, "איך גורמים לה להתחיל לאכול? איך היא תגדל? מאיפה היא מקבלת את הבררנות הזאת?"....
באחד הלילות התעוררתי בצעקות ושטוף זיעה. "מה קרה חמוד?", שאלה אשתי, "שוב חלמת שאכלת מלפפון וקוטג'?".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully