"יושבים בתוך כורסה והיד אל המקלט,
אורות כחולים הציפו עיר
והוא מתחיל בתשדיר
רד רד מעל מסך הטלוויזיה שלי"
(ס. בירנבך)
אני מקנא באנשים שהוציאו את הטלוויזיה מביתם, מקנא ומעריץ. בינינו, הרי ברור לכולנו ששום דבר טוב לא ייצא מהקופסא הזאת, גם אם מדובר במסך LCD עתיר אינצ'ים ובעל יכולות HD. ובכל זאת, אני לא מבין איך מצליחים מבוגרים להסתדר בלי זה. בלי מנת הבהייה היומיומית בפאניקה ותיעוב בחדשות, "אישה יפה" בפעם המאה בערוץ 10/2/1 וריקון בניאגרה של שאריות ה-IQ מצפייה בריאליטי.
מה בדיוק אנחנו אמורים לעשות עם השעות הבודדות של שקט שנותרות לנו, בין הרדמתם בשעה טובה של הזאטוטים ועד השעה בה אנחנו נכנסים לשנת-כוננות (במהלכה הם מקפידים לציין כל שעה עגולה בצווחה). מה נעשה עם הזמן הזה - נדבר?
אז הטלוויזיה נשארת, אבל איך אוכפים בקרה על המכשיר השטני הזה, הממכר ילדים רכים, יותר מבמבה באריזה צהובה? (שהיא, כידוע, הרבה יותר טעימה מזו עם התינוק). כשנולדה בתנו הבכורה ניגשנו לטלוויזיה בזהירות, כי באמת חששנו ליצור עוד מכורה לטלוויזיה (כמונו) ובדיוק כמו שאנחנו מחכים עד שהילדות יירדמו כדי לטחון קצת ממתקים, ניסינו להגביל ולהגדיר את שעות הצפייה לילדה. הניסיון הוכתר בהצלחה חלקית משהו, נגיד בסדר גודל של קמפיין הבחירות האחרון של אפרים סנה.
כשהצטרפה אחותה התינוקת למבלים בסלון, היא התחברה מיד לשלט הרחוק. אז נכון שלעיתים היא מנסה לעשות באמצעותו שיחות חוץ לבת דודתה בניו יורק, אבל גם להפעיל באמצעותו את הטלוויזיה היא כבר יודעת די מזמן. למעשה אני חושד שהיא למדה לעמוד מוקדם מהרגיל, רק כדי שתוכל לצפות במרקע בלי שיסתירו לה.
הילד שלכם יפצח את האטום
ההתמכרות מתחילה בדרך כלל בגיל מספר חודשים, כשאנחנו משכנעים את עצמנו שג'ולי, יוצרת סדרת "בייבי איינשטיין", ידעה בדיוק מה היא עשתה כשהיא שילבה את המוזיקה הקלאסית (בסאונד מעליות) עם גיבוב הצעצועים הביזאריים, הנוזלים הצבעוניים והילדים הרב-גזעיים.
כן כן הורים, ברור שהתינוקות שלנו יהפכו למפצחי אטום מצפייה בקלטות האלה. בואו נהיה כנים ונקרא לילד בשמו: 22 דקות של שקט. אגב, בקרוב אמור לצאת DVD חדש בסדרה "בייבי פואד" בו ילמדו הילדים לאכול ולגדול, להסתחבק עם ועד העובדים של חברת חשמל, להיות חזקים במגזר הערבי וגם מילים בסיסיות כמו: "אני, אני, אני" ו"הבט".
בשלב הבא עוברים הצופים הנלהבים לרביעיית היצורים החביבים האלה מבריטניה - האדום, הצהוב, הירוק והגיי הסגול - הלא הם הטלאטאביז. סוד ההצלחה של הסדרה הזאת בקרב בני השנה, הוא די ברור: הם אומרים בערך ארבע וחצי מילים, חוזרים על כל פעולה 98 פעם וטוחנים "טאבי-פודינג" כאילו אין (שומרי משקל) מחר - ממש כמו הילדים האמיתיים שלנו.
מכאן והלאה הצפייה נחלקת בין סרטי DVD עם הפקה באיכות מפוקפקת וכמובן ערוץ הבית שלנו הופ. למעשה ערוץ הופ הוא המצאה כל כך גאונית ומותג כל כך חזק שגורם אפילו לבמבה להפוך אדומה (מר פרופר, זהו האזכור השני של חטיף הבוטנים בטור פעם שלישית גלידה, או צ'ק למוטב בלבד).
כל ילד בעל חוטם מטפטף שיודע למלמל הברות ראשונות, כבר יודע לדרוש את הערוץ החמדמד הזה וכל דרדק מוכן לצפות במרתון שידורים מ"בוב הבנאי" בבוקר השכם, ועד ערב טוב עם "דפנה ודודידו". היי תשאירו להם אפילו את הלופ של "הצעצועים הולכים לישון", משמונה ואילך, והם עדיין יחכו לראות מה קורה בהמשך.
האמת, אין לי מילה רעה להגיד על הערוץ הזה (יש לי הרבה הגיגים על חלק ניכר מהסדרות, אבל לכך יוקדש פרק נפרד). בסך הכל מדובר בערוץ עם תכנים רגועים ולא צעקניים, ירוקים ולא חומרניים, שוחרי נוסטלגיה ומסרים באמת חינוכיים. שאפו.
להפיק את המיטב
מודה ומתוודה: התמכרות קלה עד כבדה לטלוויזיה היא כמעט בלתי נמנעת בימינו, אבל הרשו לי בכל זאת להעניק לכם מספר טיפים שנכתבו בדם (או שמא מדובר במיץ פטל שנשפך על הספה):
צפייה בטלוויזיה בבוקר לפני הגן אולי נשמעת כמו כמה דקות של תעסוקה לילד שתאפשר לכם להתארגן בשקט, אבל מדובר בטעות שתעכב לכם את היציאה מהבית עד צאת הנשמה או עד שדורה תקבל מחזור - מה שיגיע קודם.
ארוחות מול המסך אולי נראות בהתחלה כמו רעיון טוב לעודד אותם לאכול, אבל מסתכמות בילד שקוע במצב פריז-פריים של רבע שעה עם השניצל מתנדנד בגובה רב על המזלג.
כשאתם מזהים התמכרות קשה אצל הזאטוטים, ביימו תקלה בטלוויזיה או בממיר ותסבירו להם שהטלוויזיה צריכה קצת לנוח (גם אתם, אבל לכם לא מגיע). הטריק הזה עובד כנראה בערך עד גיל ארבע, כי אז הסבירה לי בתי שמומלץ לנתק את הממיר מהחשמל למשך כשלושים שניות ואם זה עדיין לא עובד עלי להתקשר לשירות הלקוחות.
טלוויזיה גם בחדר של הזאטוטים? אולי פשוט תציעו להם לעבור לגור עם החברה מהפעוטון, או כמו ששלמה ארצי הטיב לכתוב: "בערב דאגנו, הילדים לא חזרו מהגן"...
תשכחו את כל מה שאמרתי: למדו את בכוריכם להפעיל את הטלוויזיה ואת הממיר ביום שבשבת בבוקר הם יתחילו לצפות בשקט בטלוויזיה לבד ויאפשרו לכם לישון עוד קצת הוא היום שתשמעו את פעמוני הגאולה. ה-ללויה.