וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מואי כיף

צחי בירן

4.6.2009 / 12:00

מה הסיכוי שהילד שלכם יתאהב דווקא ביצור הכי נודניק בגן עם ההורים הכי מעצבנים? צחי בירן מבלה בשעות אחה"צ - הגבר בבית פרק 12

"אתה אוהב מיץ פטל? גם אני אוהב מיץ פטל - בוא נהיה חברים הכי טובים!"
(ג'רי סיינפלד על התחברות בגיל הגן)

אלוהים יודע מה עשו איתנו ההורים כשהיינו ילדים. כשאני שואל את אמא שלי איך היא היתה מעבירה איתנו את שעות אחר הצהריים, היא עונה שפשוט היינו משחקים בחוץ או מקסימום הולכים קצת לחברים בשכונה. כמה עשרות שנים אחרי כן ילדים לא ממש מסתובבים ברחובות, המונח שכונה נכחד וכדי ללכת לחברים צריך לקבוע שבוע מראש לפחות ולסנכרן אאוטלוקים עם ההורים שלהם - הספונטניות שהייתה אחת מסממני הישראליות נעלמה לה ואיננה עוד.

הילדים שלנו הופכים חברותיים איפשהו באזור גיל השנתיים. עד אז יש להם חברים מהגינה ומהגן, אבל הקומוניקציה ביניהם מסתכמת בחטיפת משחק, החטפת ליטוף מצלצל או מריחת ביסקוויט על השיער, כדי להביע חיבה עמוקה לעמית לארגז החול. ואז פתאום ביום בהיר אחד, הם מתחילים לשחק ביחד ולהתחבר עם ילדים מהגן. ממש בהתחלה אין משקל לעניין המגדרי, כולם משחקים עם כולם וגם רמת האינטריגות והתככים מצומצמת יחסית, קצת כמו ממשלה חדשה בארבע הדקות הראשונות להקמתה, בשלב התמונה הקבוצתית בבית הנשיא. די מהר, עם קצת דחיפה מההורים הנדחפים, מתחילים לקבוע לפגישת משחק, או באמריקאית מדוברת "פליי דייט".

כאמור, פעם היינו ילדים חופשיים, דלי פחדים ונטולי יומן פגישות ואירועים. לי בתור ילד בן ארבע-חמש לא הייתה כל בעיה לשחק עם אותם שניים וחצי החברים מהשכונה ובכל יום לטפס על אותו עץ ולדמיין שאנחנו בחללית של "חלוצי החלל" או לשחק כדורגל בדשא מאחורי הבניין, עד שהשכן המשוגע היה יוצא לצעוק עלינו או מחרים לנו את הכדורגל. אבל היום, כשכולנו במרוץ עכברים אחד מטורף ואמהות כבר עובדות עד שעות אחר הצהריים, אנחנו חדורי רגשות אשמה על קמצוץ הזמן שאנחנו מקדישים לילדים ולכן מתכננים להם בקפידה "פעילויות" לכל יום בשבוע. חוץ מפגישות משחק יש כמובן ביקור בג'ימבורי, כמות מוגזמת של חוגים (שלשניהם שווה להקדיש טור נפרד) וכמובן ביקור אקראי ומתוכנן בקניון מהגיהנום (שבו טיפלתי בשבוע שעבר).

הבעיה בפגישת משחק היא שלפעמים לילד שלכם יש טעם ממש מחורבן בבחירת חברים ואז אתם מוצאים את עצמכם תקועים במשך אחר הצהריים שלם בביתו של הילד הכי מטונף/מעצבן/נודניק/חנון/שוויצר בגן, שמשום מה דווקא איתו הילד שלכם רוצה לשחק. הבעיה היותר חמורה היא, שלפעמים ההורים של זב החוטם הקטנטן נראים ומתנהגים כמו גרסה מבוגרת שלו, מינוס האף המטפטף נוזלת ירוקה, ואיתם אתם מחויבים להעביר כשעתיים של כיף-כיף-כיף – טיפוסים שבשום סיטואציה אחרת לא הייתם חולמים על לרקום איתם קשרים חברתיים. על מה לעזאזל מדברים איתם בדיוק?

הכוונה חברתית ע"י מבוגר אחראי?

אחרי שנכווינו בשלב ה"תנו לילד לבחור את החברים שלו", אנחנו עוברים לשלב ה"אולי תשחק עם כוכבית?". שלושה דורות אחרי תקומתה של האמא הפולנייה אנחנו מוצאים את עצמינו עמוק בתוך נעלי הגולדה שלה, כשאנחנו מנסים בעדינות של קרנף אפריקאי מצוי, לבחור עבורו את החברים שמתאימים לנו. היי, הרי לנו יש הרבה יותר ניסיון בנטוורקינג ומה שיותר חשוב זה שההורים של כוכבית נראים לנו מה זה נחמדים וגם הילדה עצמה מחונכת, רגועה, נקייה ובעלת סיכוי נמוך להידרדר בעתיד לסמים קשים ולשכור בריונים להרביץ לברוני תקשורת. סבתא בילה אמנם כבר מזמן איננה בחיים, אבל מסתבר שגם אתם ובן זוגכם הייתם משתלבים יפה מאוד בהפועל קראקוב.

אחרי שניסינו לשדך לילד שלנו את החברים שנראו לנו מתאימים, לפי פרופיל הפייסבוק של ההורים שלהם, הגיע שלב הסינון והבלימה של הורים נדחפים אחרים, שמנסים לסדר לעצמם את הילד שלך. "צריך למצוא לילד סידור לאחר הצהריים" - הורים אלה אינם בוחלים באיש או בילד. אתם איתם בגן? יש לכם בית? הם כבר יזמינו את עצמם לביקור – בדיוק התבטלה להם פגישת משחק ואתם לא מצפים שהם יעבירו אחרי צהריים שלם עם הילד האיום של עצמם. ואז אתם מוצאים את עצמכם מסובכים בקורי עכביש של שקרים שטוויתם, כדי להתחמק ממחפשי הסידור וממש כמו כשקצינת המילואים מתקשרת אתם מביימים איזה מבחן קריטי, תקלה חמורה בשירותים, מחלה נדירה ומדבקת ואפילו מחסלים איזה קרוב משפחה בדיוני.

המסקנה חברים היא פשוטה: תפסיקו להתאמץ כל כך! הילדים שלכם אמנם קטנים ובעלי שיקולים מוזרים בבחירת חברים, אבל תזכרו שהכי חשוב זה שלהם יהיה כיף. חוצמזה תשאירו לעצמכם עוד כמה שנים של שקט תעשייתי, הרי מגיל העשרה וצפונה אתם לא תוותרו על חקירות שתי וערב לכל מי שירצה לקחת את הבת/בן שלכם לדייט אמיתי והאמת שלשאול ילד בן שלוש וחצי מה עושים ההורים שלו זה באמת נראה די מגוחך. ועוד דבר חשוב: אני יודע שזה קשה ומוזר אבל תנסו מדי פעם לתת לילד חלון, בתוכנית החומש שרקמתם בקפידה, לזמן שמוקדש סתם למשחק חופשי בבית/בהייה בטלוויזיה או מקסימום ביקור פתע בגינה הציבורית – יהיה בסדר. אני מבטיח.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully