זה רק נראה מתוק

"מעבר להרים ולמדבר, אומרות האגדות, ישנו מקום, שאיש ממנו חי עוד לא חזר" (אריק לביא ז"ל)

יש מקום אחד שהורים חוששים ממנו, אבל איכשהו תמיד מוצאים את עצמנם חוזרים אליו כמו יתוש שנמשך לאור הכחול, למרות שהוא יודע שזה לא ניאונים לכבוד היומולדת שלו. אנחנו יודעים ששום דבר טוב באמת לא ייצא ממנו ושבסוף אנחנו נתחרט, אבל בסוף אנחנו תמיד מגיעים לקניון.

זה תמיד קורה בימים הכי חמים של הקיץ או הכי קרים של החורף, אתם חייבים לעשות משהו עם הקטנטנים ואלוהי מזג אוויר (לא, דני רופ, לא אתה) ממש לא משתף פעולה. הג'ימבורי יקר, בבית הילדים משתגעים ומשגעים אתכם ואז מישהו מעלה את הרעיון – "בואו נקפוץ לקניון!". על פניו זאת נראית הצעה טובה, מדובר במקום עם תנאי אקלים קבועים (12 מעלות בחורף ובקיץ), הרבה עניין לכם ולילדים, שירותים, אוכל והפעלות לילדים – מה כבר יכול להשתבש?

זה מתחיל בחניון, המבואה ללוע הגיהנום: מדובר במבוך מלא במכשולים מסכני חיים וכנפיים של מכוניות – קירות במקומות לא צפויים, עמודונים קטנים ומרושעים שמסתתרים מתחת לגובה המראות, סיבובי קיר המוות בין מפלס למפלס וכמובן הסכנה החריפה ביותר – נהגים אחרים. בחלק מהקניונים ישנם מקומות שמורים בדיוק לאנשים כמוכם – הודפי עגלות תינוק, אך בדיוק כמו במקומות לנכים – קשה להאמין שבמיאטה האדומה הדו-מושבית נוהג אחד כזה.

פרקתם את העגלה, עליתם על תיק ומנשא, עשיתם וידוא מוצץ, בקבוק וצעצוע מגוחך מצפצף, עברתם את הבדיקה הביטחונית המחמירה (מישוש קל לתיק מבחוץ, הערכת משקל: "אממ זה מרגיש כמו מחלק-מנות חצי מלא, חצי חבילת ביסקוויטים ובננה רקובה למשעי – יאללה כנסו") והנה אתם בפנים.

המעברים רחבים, הכל מואר וממוזג ונראה ממש אופטימי עד המלכודת הראשונה – דוכן הממתקים. מדובר בבאסטה שהיא אקס-טריטוריה בקניון בפרט או ביקום בכלל, מבחינת חוקי התמחור. המחירים בה כה מופקעים שאני נשבע לכם שפעם ראיתי את שרי אריסון (או אשה אחרת דומה לה, עם טעם מזעזע בבגדים, בגברים ובמנכ"לים) כמעט מתעלפת כשגילתה את מחירו של שקיק נחשי גומי על המשקל. הילדים רואים את הדוכן ומיד קופץ להם הפיוז – "אבא, אמא! בא לי משהו" ולא, הם לא הסתכלו על הגרעינים שחורים מעורב.

המלכודת השניה יכולה להפתיע אתכם מימין או משמאל ולפעמים ממש באמצע הדרך – חנות/דוכן צעצועים. בכל קניון יש אחד כזה ומטרתו הסופית היא אתם בקופה עם שקית מרשרשת וארנק ריק ממרשרשים.

זה תמיד יהיה צעצוע שטותי, מכוער ומיותר – או במילים אחרות וובקינז. בשנים הראשונות, כשבתנו הבכורה עוד היתה צעירה ותמימה, הייתי מפעיל עליה טריק זול ונלוז: ההסחה. כשהייתי מזהה את חנות הצעצועים מתקרבת מימין הייתי תופס את ידה ואומר לה – "יאללה, תחרות ריצה עד החנות נעליים משמאל!" או לחילופין "היי תראי! רובי רקב קונה ירקות בסופר!". כאמור, פעם זה עבד.

המלכודת השלישית היא בזויה במיוחד ורק הלן קלר בילדותה היתה חולפת לידם באדישות: "זוללי המטבעות". מדובר במכוניות/אופנועים/קרוסלות/ארנבים מגוחכים עם גלגלים עם חור בצורה שקל בטוסיק/מכסה מנוע. הם יספקו לילדיכם 48 שניות של תנועה קלה למעלה או לצדדים כשאת כל זה מלווה מוזיקה איומה וצורמת או לחילופין שיר של קרן פלס. חשבתם שהדרדקים יסתפקו בסיבוב אחד? תחשבו שוב.

הסתובבתם, קניתם דברים מיותרים והופה נהייתם רעבים. ברוכים הבאים למלכודת הרביעית: מתחם המזון. אזור זה מאופיין ברעש, לכלוך וזוהמה ועוד לא דיברנו על מה שקורה מחוץ למטבחים של המזללות. למתחם המזון יש מספר עוגנים קבועים: סניף של מקדונלדס, אוכל ישראלי (שווארמה, פלאפל וחומוס), מסעדה כלל-אסיאתית ופיצריה. מלבד המסעדה של רונלד הליצן, שאר העסקים הם כל כך מוצלחים ואיכותיים שלרוב אין להם יותר מסניף אחד. המכנה המשותף של כל בתי העסק הוא קבוע וברור: אוכל, שתיה, גבר, אישה, כאב בטן, בחילה. עוד כלל בלתי כתוב הוא שברגע שיגיע המזון הנכסף הילד שלכם יצטרך פיפי. יש לי טיפ בשבילכם: אם חשבתם שהאוכל די מגעיל תנסו לאכול אותו כשהוא סמי-קריר אחרי טיול ממושך בלבירינט שבדרך השירותים.

זהו, אתם כמעט בחוץ. אתם כבר רואים את האור שבקצה המאפלייה, אתם כבר בדלת ואז בדיוק פורץ אחד הילדים (ואצל המהדרין כל הילדים ביחד) בבכי קורע לב משולב בצעקות. הסיבה או המסר לא ממש חשובים או ברורים, אבל צרחותיו של הזאטוט מהדהדים היטב באקוסטיקה המשובחת של הקניון או של חניון מינוס שמונה. חוקרים שבדקו את התופעה הגיעו למסקנה שכמו שיש שריקות שגורמות רק לכלבים להתחרפן, במוזיקת המעליות של הקניון מושתלים מסרים סמויים שרק ילדים שומעים המזהירים אותם: "אם לא תבכו בכי תמרורים ההורים לא ייקחו אתכם לפה לעולמי עד..."