לא יוצא שבת

"מה שמתחשק לי זה לישון, כלום לא לשמוע ולא לתמוה..." (מאיר אריאל ז"ל).

בין הורים טריים וטירונים בצה"ל יש הרבה קווי דמיון משותפים - מותשים, רעבים וחיים מהקפצה להקפצה. בחודשים הראשונים להולדת התינוק אנחנו נמצאים, ממש כמו טירון ממוצע, במצב של הלם בקו"ם כללי וגם אנחנו מחדשים בשלב זה את התלות בהורים ומתקשרים אליהם לקטר בכל הזדמנות. עד מתי מאי 08?

הקושי העיקרי עם תינוקות ופעוטות מצויים, הוא העייפות. לא שלהם. שלנו. תשאל כל הורה טרי מה הוא הכי היה רוצה בכל רגע נתון ביממה או בשבוע והוא יענה ללא היסוס: לישון, רק תנו לי לישון כמה שעות בשקט ואני אהיה מה זה מבסוט. היום כשבביתנו מתרוצצות שתי ילדות מתחת לגיל חמש, אני מגיע בימים מסוימים לרמות עייפות, שזורקות אותי חזרה לאי שם בנובמבר 91', בין הדיונות של ניצנים, הרבה לפני שנינט אמרה שם "ערב טוב".

ככה הייתי, ילד בן 18, מוקף במ"כים אכזריים במיוחד ומעוטר בכוויות קור על כפות הידיים ("כפפות זה לכוסיות!", נימקו המפקדים) וכל מה שבאמת רציתי זה לישון לילה אחד רצוף, בלי שמירות, בלי הקפצות ובלי סופות שיעיפו את האוהל לקיבינמט (והיו כאלה בחורף הזה). הייתי כל כך עייף שבכל מצב ישיבה או שכיבה הייתי נרדם תוך שניות וזה לא משנה אם זה בעמידה בשמירה, בישיבה בשירותים או במטווח במצב שכיבה. והנה אני שוב מנקר בישיבה מול המחשב ואנה אני בא?

תינוק ואח"כ פעוט ממוצע, פשוט לא מסוגל לישון לילה אחד שקט בלי ציוץ. בהתחלה הם רעבים כל שעתיים וחייבים לאכול מסביב לשעון, אחר כך תוקפים אותם הגזים, המוצץ נופל להם, צומחות להם שיניים, הם מנוזלים, יש להם חלומות רעים והם ממש אבל ממש חייבים לשתות. ואז הם צריכים פיפי. בוקר טוב אבא ואימא! לא תאמינו הגיע כבר הבוקר וצריך לקום - נכון שאתם לא מרגישים שממש ישנתם?

הבעיה מחמירה, כאמור, כשיש שני ילדים או יותר. במקרה כזה גם אם התינוק החליט לצאת איתכם לארג' ולישון בשקט, אז בטוח שהאח הגדול יסבול מסיוטים ויקפיץ אתכם בכל שעתיים, ולהיפך. לעיתים כששתיהן במיטה מצחקקות בזמן ההשכבה, אני מדמיין שהגדולה סוגרת עם התינוקת דיל לגבי התורנות הלילה: "את שומעת אחותי, הלילה אני אתעורר בצעקות מחלום רע וממש כשיצליחו להרדים אותי תתעוררי בצווחות ונעשה קרחאנה". "גו-גו", מאשרת הקטנה, "סגור!".

וככה הן מריצות אותנו בכל לילה בתורות לביקור קצר או ארוך בחדרן. כשיש שתיים כאלה אתם מוצאים את עצמכם רצים הרבה יותר מהר כדי שהצעקות לא יתגברו ואחת תעיר את השנייה. רק אלוהים יודע איך עושים את זה עם תאומים. והנה שוב אני רץ באישון לילה ודי משוכנע שאם היו מודדים לי בכמה אני עושה שמונה מטרים משוכות (ערימת כביסה בינונית, בימבה חונה בדאבל פארקינג) הייתי שובר שיא ישראלי ובלי שום סטרואידים.

אני מגשש בחשיכה אחרי המוצץ במיטה של התינוקת והוא תמיד יהיה תקוע במקומות בלתי אפשריים, כמו בחיבורים של המיטה והמזרון או בשקע בין הכתף והצוואר שלה. מתי כבר מישהו ימציא מוצצים זוהרים בחושך? עם הזמן ניסינו להתחכם ופיזרנו במיטת התינוקת לפחות 16 מוצצים כדי שלא נתקשה למצוא אותם בלילה. התוצאה: הקטנה התחילה להתעורר כי בכל פעם שניסתה להניח את הראש על המזרון היא נתקלה בחתיכת גומי שהקפיצה לה אותו. אולי הגזמנו.

ידוע שאחד המקומות בו כל הילדים נרדמים בלי קושי, הוא האוטו. שמועות אומרות שבמקומות כמו מודיעין יש לפעמים עומסי תנועה גם בעשר בלילה, כי כמה מאות הורים מנסים בו זמנית להרדים את ילדיהם במכונית. ליעם מדווח על 16 כבשים מדלגות מעל שדרות הנשיא.

הבעיה מתחילה כשהם נרדמים באוטו בדיוק דקה לפני שהגעתם הביתה, נגיד בשבת בצהריים. אתם כבר הספקתם לפנטז על איזה שנ"צ עצבנית, אבל ברור לכם שברגע שתוציאו אותם מהכיסא בטיחות הם יתעוררו כאילו ישנו שעתיים. כשהגדולה הייתה קטנה היינו חותכים כל פעילות בשבת לפי שעות המנוחה, שלה כדי שאולי נצליח גם אנחנו קצת לרייר על הכרית. סביר להניח שראיתם אותנו טסים באיילון צפון לכיוון הבית כשאחד מאיתנו נוהג והשני שר שירים בטירוף, כולל תנועות ידיים מוגזמות, כמו חסיד ברסלב בטרנס, רק כדי שהיא לא תירדם לפני הבית. דגדגנו אותה, שלפנו לה את המוצץ מהפה, עשינו לה קוקו עד שנתפס לנו הצוואר ואפילו שמנו לה את המיטב של נסים גרמה. יצחק קדמן, תוותר לנו הפעם, אנחנו הורים מותשים.

לאחרונה הגענו לשפל חדש ובשבת אחת בצהריים מצאנו את עצמנו אני ואשתי, חונים מאחורי הבית עם שתי ילדות ישנות מאחורה. אחרי התייעצות קצרה וחישוב סיכונים פשוט לקחנו את הכיסא קצת אחורה, פתחנו את החלונות ונמנמנו יחד איתן. If you can't beat them - Join them.