"תגיד, יכול להיות שהיא רעבה?" השאלה הזו היא אולי המשפט המושמע ביותר, בבית גידול לתינוקות והיא נושאת בחובה מטען עמוס בדאגה, רגשות אשמה יהודיים שורשיים וניסיון נואש להבין למה לעזאזל היא בוכה. מה לעשות מדובר ביצורים לא משוכללים מספיק כדי להסביר בדיוק מה הבעיה שלהם, ובניגוד לעמיתיהם שנשארים ללכת על ארבע, הם לא יודעים, לפחות בהתחלה, לעמוד על שתיים לידכם כשאתם אוכלים, לשרבב לשון ולעשות פרצוף חמודי.
עד גיל שישה חודשים העניין די פשוט ציצי אורגינל או תחליף חלב אם, בערך בכל שלוש שעות ובלילה מתפללים שאולי הדרעק הקטן יחלום על בקבוק וידלג על איזו ארוחה. בשלב הזה מתמלא הבית בבקבוקי פלסטיק יוקרתיים (לא הזולים האלה שמכילים ביספינול B, חלילה), מרובי חלקים משונים, שאוצרים בתוכם הבטחות לאכילה נוחה ללא גזים.
אגלה לכם סוד קטן: עוד לא הומצא הבקבוק שחוסך את תקופת מיחושי הבטן לתינוקות, קוראים לזה התפתחות הקיבה וזה עובר. מה שלא עובר זה הצורך הסיזיפי לשטוף ולמרק את הננו-חלקיקים הקטנטנים הללו באדיקות, עם מברשות ייעודיות במספר גדלים וצורות (אף הן יוקרתיות בהתאמה). לפני שהפכנו להורים, שמעתי חבר מקטר באוזני שהיום תורו לשטוף את הבקבוקים. מתוך נאיביות, לא הבנתי אז מה הסיפור הגדול. היום אני אומר בקול שאם יש סיבה מצוינת לתמוך, בהנקה היא העובדה שאת הציצי לא צריך לפרק, למרק ולייבש אחרי כל ארוחה (הוא גם הרבה יותר זול מבקבוק, אלא אם כן מדובר בסיליקון).
עם התקרב גיל חצי שנה, נכנסות האמהות, והפעם גם אני, למתח: איך נצליח לממש את החזון תינוק שאוכל מזון מוצק שהוא גם טוב וגם הכי בריא שאפשר (ולא, אורגני אי אפשר. לפחות לא עד חלוף המשבר הכלכלי). תעשייה שלמה של ספרות מקצועית וספרי בישול נולדו רק כדי לממש את האתוס הזה. הספרים האלה מפרטים ברמת השבועות מה מותר לתת לתינוק בכל שלב. לדוגמה, שבוע 12: קולורבי. ואתם הרי לא תגעו בקולורבי גם אם אתם והוא תישארו לבד על אי בודד אז למה שהתינוק יסבול?
את כל הירקות צריך לאדות, עדיף באמצעות כלי אידוי אסיאתי להכנת דים-סאם, פריט שלכל אחד מכם, ששמו אהרוני יש בטוח בבית. אחרי הריכוך הממושך צריך לטחון. הכל נטחן ירקות, פירות, בשר, סכו"ם. הכל עובר בבלנדר-יד, שקיבלתם לחתונה שישה כמותו ועד היום ישבו בארון הגבוה שנועד לאחסון הדברים ששכחתם מקיומם.
מועד ב' בטיפת חלב
אחרי יומיים כל הבית נראה כמו מעבדת סמים ממוצעת, עם מכשירי אידוי מעשנים ושלל עיסות מסתוריות בצבעים שונים, שמפוזרות על השיש ועל הארונות ועל הכיריים ועל התקרה. וכן. ברור שיש לכם זמן לנהל מעבדה כזאת, כשבין אידוי לטחינה התינוק צריך לאכול, להתרחץ, להרביץ יציאה בחיתול, (וגם בבגד גוף והמכנסיים אם אפשר), לעבור החלפה ואולי גם קצת לישון. אז מה האלטרנטיבה? לקנות גרבר? הורים שנותנים מזון מוכן הולכים לגיהנום - אין צורך לארוז בגדים חמים.
הרצון שהילד יאכל טוב לא נובע רק משרידי תקופת הצנע שנצרבו לנו בדי.אן.איי עוד מההורים שלנו, אלא גם מתחרות סמויה בין ההורים. הבסיס לכל מערכת הלחצים הזו טמון במילה אחת קטנטנה: האחוזונים. אם חשבתם ששאול מופז היה מוטרד בפריימריז מאחוזונים, עוד לא פגשתם אימהות אחרי ולפני טיפת חלב. אם יש משהו שמסוגל למוטט גם אם חזקה ובריאה בנפשה, הוא פסק הדין שמשמיעה אחות טיפת חלב לגבי משקל/גובה הדרדק. המשמעות של מתחת לממוצע (או האחוזון החמישים) הוא, לפחות בעיני רוחן, שווה ערך לשלילת רישיון ההורות/הכרזתן ככישלון הורי מוחלט/טלפון ליצחק קדמן. האחות מעיינת במחברת הגרפים שלה, מחשבת משוואה ריבועית, מחלקת בשורש 2, מחסירה פאי בריבוע ומסכמת. שקט משתרר בחדרה. אפשר לשמוע סקוטש משתחרר בחיתול. אחוזון 45 היא פוסקת בקור, אחרי הפסקת פרסומות קצרה. היא והתינוק תוקעים בך מבט מאוכזב. היא נועצת בך מבט פוזל ומאיים: "תגיד, מה אתם נותנים לו לאכול?". ואתה מרגיש ההורה הכי גרוע בעולם.
אחרי הביקור הטראומתי בטיפה המרה אתה ממשיך המום ומושפל לכיוון הגן הציבורי. כל החברים מקשיבים באמפתיה, מרגיעים שיהיה בסדר ושכולם בסוף אוכלים והולכים ומתחתנים. ואז מתוך מגלשת הצינור מגיחה מטפלת קשוחת מבט ששואלת בחדות: "תגיד, מה אתם נותנים לו לאכול?". למות. עכשיו באמת בא לכם למות. "מה, עוד לא נתתם לו שווארמה הודו נקבה"?, היא ממשיכה במתקפה. ואתם בכלל לא יודעים איך נראית שווארמה שלא על השיפוד המסתובב או בלאפה ואיך לעזאזל מבדילים בין זכר ונקבה במקרר של הסופר?
ולמחרת שוב נפגשים בגינה ובגאווה אתה שולף את הצנצנת עם הנזלת הירוקה שפעם הייתה תפוח, בננה ותות שטרחת עליה ארבע וחצי שעות. התינוקת אוכלת כי היא ממש לא בררנית וגם החולצה שלה אוכלת קצת והנדנדה והמכנסיים שלך, אבל אתה מאושר ומדמיין איך עם כל ביס היא מתקרבת בצעדי ענק לאחוזון שבמרכז הגרף.
אתה כבר מת לחזור לטיפת חלב למועד ב' רק כדי להוכיח לאחות המרשעת ולכל העולם שאתה לא כזה הורה כושל. ואז קופצת לך מהקרוסלה אותה מטפלת ושואלת אותך כמו חוקרת שב"כ מיומנת: "מה היא אוכלת המתוקה?". תפוח, בננה ותות, אתה עונה לה בביטחון מהול בגאווה. "תות!?", היא נזעקת, "אתה לא יודע שתות זה אלרגני".
אתה מרים את רסיסי גאוותך מהרצפה המרוככת, אוסף את התינוקת והולך לטיפת חלב. "כן אדוני", שואלת פקידת הקבלה. "שלום, באתי להסגיר את עצמי. אני לא ראוי להיות הורה".