הגבר בבית

פתאום נשארנו רק שנינו לבד

אבא ותינוקת מצאו את עצמם יחד, לבד בבית. כל יום, כל היום. עכשיו הם מנסים לפרוץ דרך לגן השעשועים. הגבר בבית - פרק 2

צחי בירן
29/03/2009

עוד עשרים שנה בערך, כשבתי הצעירה תזכה ב"כוכב נולד" / במדליית זהב בקרלינג / בחנינה על הצתת בית ספר התיכון שלה - אני אוזמן לתת הסברים.

השינוי במצבי התעסוקתי, לפני אי אלו חודשים, הוליד מצב בלתי רגיל בחיי משפחה צעירה - אבא נשאר בבית ומגדל את התינוקת ואמא חוזרת לעבודה. וכך, עוד לפני שמלאו לקטנטנה חצי שנה, העברנו עליה חתימות ופתאום נשארנו רק שנינו לבד, אני והיא, מבוקר ועד אחרי הצהריים, עת שבות אשתי והבכורה – אחת עובדת קשה והשנייה משחקת קשה (לא נגעתי, מלים שלה).

המשימה שלי התחילה. חסינות לא על הפרק. הדחה, יש מצב.

אחרי שיצאתי מהלם פחו"ם (פליטות וחיתולים), החלטתי לחרף את נפשי ולצאת לטיול בחוץ. ארזתי חצי בית בתיק הגב וזיוודתי את העגלה כמו נגמ"ש שנכנס לרצועה. יצאנו לשוח בערבות עירנו – הגינה הציבורית. אחרי שכמעט הפכתי את העגלה בירידה מהמדרכה, קיימתי מפגש רעים מפתיע עם כלב שקוע במחשבות ועשיתי מבחן התנגשות בעמוד חשמל שוטה שנקרה בדרכי, הצלחתי להשיג שליטה ברכב החדש שלי.

סמוך לביתנו יש גינה אחת פופולרית ומרווחת במיוחד. תוך דקות היינו שם. בצעד לא בטוח, פתחתי את השער הירוק ונכנסתי פנימה. בבת אחת השתררה דממת מוות בגינה הציבורית. תינוקות פסקו לייבב, פעוטות הפסיקו להשתין על הבוגנביליה ומטפלות הפסיקו לשיר שירי חג. היה אפשר לשמוע תיק-תק פוקע בבגד גוף אי שם בין העצים. המטפלות לא הוציאו הגה, אבל עיניהן הפגינו עצבנות מטרידה.

"גבר בגינה בבוקר... מה הוא עושה פה?", יכולתי לשמוע את מחשבותיהן מתרוצצות במוחן הקודח, "שמרו מרחק... אולי הוא אחד מהאלה... המובטלים החדשים". התעלמתי מהמבטים החשדניים וניגשתי עם התינוקת לכיוון הנדנדות. היא הגיבה מיד בקריאות שמחה הדומות לאלה המקובלות בקרב קופיפים מיוחמים, כאומרת "אבא, אני חמה על הנדנדה הכחולה הזאת כמו בקבוק של סימילאק מהביל".

עוד בוואלה!

מלא בסיבים תזונתיים וללא כולסטרול: כל מה שלא ידעתם על אגס ישראלי

בשיתוף חברת גליל

"אוי איזה פרידמנית חמודה"

הושבתי אותה בבטחה בנדנדת הפעוטות המסורגת והחלתי לנדנד אותה באיטיות. "תגיד! הוא יודע לשבת בכלל?", התנפלה עליי מטפלת גדולת מידות עם מראה מעט מאיים (טעות נפוצה: אסור בתכלית האיסור על תינוקות בנות ללבוש דבר שאינו ורוד, רחמנא ליצלן תכלת גברי). "יודעת, פחות או יותר", תיקנתי אותה בחשש. "אתה לא יודע שאסור להם להתנדנד בישיבה לפני שהם לומדים לשבת?!". "אהה, לא ידעתי, זה בטח נפל בחפיפה". במוחי חשבתי על תשובה גברית יותר כמו: "תגידי, את נורא מוכרת לי... אולי מכלבוטק?". שאר המטפלות תקעו בי מבט מלא בוז מופגן. טירון, פעחחח.

"אוי איזה פרידמנית חמודה", תקפה אחת המטפלות את בתי תכולת העיניים. "אני חושב שזה ביטוי גזעני ודוחה!", השבתי בפרץ לא נשלט של אידיאולוגיה. שוב השתרר שקט ברחבת הנדנדות ורק חריקת הצירים צפצפה כמו שורה של גיליוטינות פריזאיות. כל המבטים התמקדו בי ולראשונה מאז כיתה ג' בבית הספר אינטגרציה שלי לא חשתי יותר ווזווז. "האמת, הוא צודק", אמרה אחת מהן, "זה באמת קצת מגעיל הביטוי האשקלוני הזה". התקבלתי למועדון, חשבתי לתומי.

"תגיד, היא לא צריכה עוד איזה שכבה, המתוקה שלך?", אוגפתי מימין על ידי אחרת. אחרי שהרמתי את שאריות הכבוד העצמי שלי מהתחליף חול במרקם גומי, אספתי את הקטנה לעגלה ופניתי לצאת מהגינה כשאני מסנן לעצמי "רק על הקווים, רק על השבילים, שלא תיכנס באיזה פח אשפה...".

למחרת, פניתי, בעצת אשתי, לגינה אחרת בעיר. למרבה הפלא זיהיתי ברחבת המתקנים מספר נשים צעירות וגבר אחד שרועים על שמיכות פעילות פסטליות כשמספר תינוקות זוחלים ומשחקים לידם. הם היו שקועים בשיחה מרתקת על מרקמים וצבעים של קקי-תינוקות. מצולק מהטראומה של האתמול התקרבתי בחשש למעגל ושלפתי את בתי מהעגלה. "זה עוד כלום, אתם לא מאמינים איזה סלט מטבוחה היא עשתה לי הבוקר בחיתול", שיתפתי. "וואו, איזו מתוקה", אמרה אחת הבנות על בתי הלבושה באפור כהה, "בוא שים אותה על השמיכה".

וכך הכרתי את קבוצת התמיכה שלי לחודשים הקרובים. מספר אמהות ואבא אחד, כולם בשלהי חופשת לידה/אבטלה/פחד לשלוח את התינוק לגן/אחושילינג עשירים ולא צריכים לעבוד. יחד שרדנו את השיניים הראשונות, הנזלת הצונאמית, הפחד מימים גשומים שיכלאו אותנו בבית ואפילו הצלחנו מדי פעם לנהל שיחות של מבוגרים על פוליטיקה, תרבות וזוגיות. עם הזמן גם הפסקתי להשתנק כשאחת מהן חלצה שד והחלה להניק ממש מול עיני המופתעות.

ככה הפסקתי להתגעגע למקום עבודה.

  • עקר הבית

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully