הכול מיד שנייה

שי בן אפרים

את חלקת האלוהים שלהם בעין כרם, חולקים מוריס ובוני סגל כבר כ- 20 שנה. הוא בן 83, מוותיקי האדריכלים בארץ, יליד דרום אפריקה, טייס ממתנדבי חוץ לארץ, שהגיעו לעזרה בארץ בימי מלחמת העצמאות, מעריץ מושבע של האדריכל פרנק לויד רייט. בוני, בת 63, וילידת ניו יורק, שותפתו לחיים, למגורים ולמסעות, בהם הגיעו יחד לקצוות עולם ותרבויות שונות, שמהן הקימה אוסף אקלקטי מרשים של קרמיקה ופריטי אמנות ואומנות ייחודיים.

שי: מה ההיסטוריה של הבית, הממוקם בצלע ההר הפונה לוואדי, בתחתית מורד תלול?
מוריס: "הבית בבנייה ערבית, הוא מבתיה המקוריים של עין כרם. במקור היה המבנה בעל שני חדרים גדולים, שחולקו בין שתי משפחות. בחדר אחת נבנתה גלריה עשויה מגבס על עמודים, והחדר השני גם הוא הורחב במעט. אחרי הרכישה הכנסתי במבנה, שנראה אז לגמרי אחרת, שינויים בהשראתו של פרנק לויד רייט.

הבית עמד למכירה תקופה ארוכה ללא קונים, כי לא הייתה דרך להגיע אליו עם האוטו לבית. מהירידה התלולה של צלע ההר זרמו מים אל תוך הבית, כתוצאה מכך, היו הקירות שחורים מהעובש, והרצפה - לבנה מנזקי המים. בבוקרו של יום, באנו לראות את הבית בבוקר. היה לנו יום אחד להחליט, כי אחר הצהריים כבר הייתה לנו טיסה ליפן. כאדריכל ידעתי מיד כיצד לפתור את בעיית המים, היכן לחפור מסביב לבית, והיכן יש להניח צינורות וחצץ. מעבר לבעיות הרטיבות והגישה לבית, ראיתי מיד, שיש משהו מיוחד בבית הזה".

בוני: " אנשים לא הבינו איך קנינו את הנכס הזה, וגם אנחנו, בטיסה חזרה ליפן הבטנו בתמונות, שצילמנו, ושאלנו את עצמנו "מה עשינו? מה קנינו?". השיפוץ נמשך כשנה, ובמהלכו נוספה הכניסה היפנית, חדר האוכל, המזווה והאח, במקביל עוצבה הגינה סביב הבית. את עמודי התמיכה של הגלריה, שנוספה בעבר לאחד החדרים, הורדנו, ולא מעט אדריכלים מפורסמים לא הבינו איך הגלריה מחזיקה מעמד ללא תמיכת העמודים. את דלת הכניסה היפנית מצאתי בחנות ביפן. כמו כל דלת מסורתית זוהי דלת הזזה, שסוגרת את הרחבה, שבנינו לפני דלת הכניסה. במבואה הכפולה ישנה ה"טוקונומה", המקום המסורתי ביפן, בו שמים את מגילת הברכה והפרחים האופיינים לכל עונה. כרגע ניצב כאן פסל מבורמה ומגילה מסין, אבל זה בסדר - הבית הוא אקלקטי באופיו".

שי: איך יצרת את האקלקטיות, ומה "עושה" לך הבית?
בוני: "לי יש שיגעון לקרמיקה. כמעט מכל מקום בעולם סחבתי איתי עבודות קרמיקה. יצירות רבות הגיעו מיפן, שם גרנו הרבה שנים. בקייפטאון יש לנו חבר, שהוא אמן קרמיקה נפלא, אותו אנו נוהגים לבקר אחת לשנה. בעין כרם יש כמה יוצרות, שמהן אני קונה יצירות. יש גם אוספי תמונות מכל העולם, אמנים מישראל וירושות משפחתיות. מה שעוד עושה לי את הבית זה הריהוט. חלקו הגיע אתנו מיפן, וחלקו נותר מאוספים של המשפחות. אף פעם לא קנינו רהיט חדש. הכול "יד שנייה".

אנחנו עדיין מטיילים הרבה, אבל קונים פחות. כבר אין מקום בבית, למרות שאני מוסרת הרבה כמתנות, במטרה לרכוש דברים חדשים. חוץ מזה יש פחות דברים מיוחדים, וצריך ממש לחפש, כדי להתרגש".
"ההורים שלנו עלו לישראל בשנות ה-80 לחייהם, עם כל הדברים שצברו במשך השנים. את כל האוספים אנחנו שומרים, ובחלקם גם משתמשים. כלי אוכל, כלים של פסח, אוספים, ירושות מאימא שלי, ירושות מאימא שלו. לכל דבר יש מקום האחסון המתאים לו, לפי תדירות השימוש. במטבח ישנם ארונות המטבח, ומעליהם עוד שורה של ארונות, שהעין בכלל לא מגיעה אליהם, הם כביכול נסתרים. בחדר השינה נצלנו את התקרה הגבוהה, ובנינו פלטפורמה למיטה ודלת כניסה עליונה. כל האחסון שלי הוא מתחת לפלטפורמה, בתוך ארונות ניידים על גלגלים, כך שאפשר לשנות את הארונות מיידית לפי עונת השנה. בחדר השינה יש לי שידה מריהוט חדר הילדות שלי כשהייתי בת 13".


שי: מה ההגדרה שלך לבית טוב?
מוריס: "המחמאה הכי גדולה שקיבלתי על מבנה, היה מדיירת, שתכננתי לה את הבית. היא אמרה שהבית שבניתי לה הוא "רמה חדשה של תרבות". כעת סיימתי בית בימין משה, שנבנה מהיסוד. כבר בתהליך הבנייה לא הפסיקו הפועלים ואנשי המקצוע להתפעל ולהחמיא. זה משהו, שמעולם לא קרה לי. בשנות ה-50 היו מעט אדריכלים בארץ. העולים, שהגיעו לישראל, חיפשו את האדריכלים מארצות המוצא שלהם. כך התחלתי בעבודתי בקהילה האנגלו סאקסית. תכננתי בעיקר בתים פרטיים, שני בתי כנסת, ואפילו בריכה ציבורית. בשנת 76, נסעתי ליפן ללמוד שיטות בנייה יפניות. רוב עבודותיי נעשו תחת ההשפעה של פרנק לויד רייט, שגם הוא נסע בשנת 1905 ללמוד ביפן, ולקבל השראה מהאדריכלות שם.
בית טוב צריך להראות טוב, וחייב להיות פונקציונאלי. בבית טוב קיימת הערכה כלפי האנשים שגרים בו וההיסטוריה שלהם".

שי: האם יש משהו שהייתם רוצים לשנות בבית?
בוני: "הבית הזה הוא ללא תאריך תפוגה. הוא לא עכשווי, ובמובן של עיצוב הוא קלאסי. הוא פונקציונאלי, ומבחינתנו הוא מושלם. הבית מרחיב את עצמו כשצריך, ונהיה אינטימי בנסיבות אחרות. את השטח של הבית והגינה כבר ניצלנו במקסימום. וזה לא רק בית - עם כל שטח הגינה, זו חצי אחוזה. הגינה גדלה כבר בעצמה, ולי נותר רק להחליף פרחים באגרטל.
למה לשנות משהו שעובד, וכבר הגיע לדרגת שלמות? למה להחליף סוס מנצח? אמנם קשה לעלות ולרדת עם כל הדברים היומיומיים שלנו, אך כל עוד אנחנו יכולים לחיות בבית הזה - נחזיק בו. לבנות או לשנות אין שום תכנית".

עוד בוואלה! NEWS

תקופת הקורונה מסוכנת עבור החולים במחלה זו. איך שומרים עליהם?

פרופ' ארנון נגלר בשיתוף האגודה לזכויות החולה
לכתבה המלאה
בנין ודיור שי בן אפרים
בנין ודיור שי בן אפרים
בנין ודיור שי בן אפרים
בנין ודיור שי בן אפרים
בנין ודיור שי בן אפרים
בנין ודיור שי בן אפרים
בנין ודיור שי בן אפרים
בנין ודיור שי בן אפרים
בנין ודיור שי בן אפרים
בנין ודיור שי בן אפרים
בנין ודיור שי בן אפרים
בנין ודיור שי בן אפרים
בנין ודיור שי בן אפרים
בנין ודיור שי בן אפרים
בנין ודיור שי בן אפרים

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully