אותי לימדו בשיעור ציור בצלאל, שלא משנה מתי יעצרו אותך בתהליך הציור, הקנבס תמיד צריך להיות שלם", כך מנסה להסביר את סגנונו המעצב התעשייתי, הבעלים של קפה טצה ד'אורו בנווה צדקף ויזם הנדל"ן לשימור, יגאל פרגמנצב. יגאל, שבית בתכנונו התפרסם כבר בגיליון 103 של 'בניין ודיור', הוא בעליה של 'סיוון אחזקות', המאתרת בת"א נכסים מתפוררים, אך ייחודיים, רוכשת ומשפצת אותם.
הכל התחיל בדירה ברחוב לילינבלום 14, המצולמת כאן, אותה שכר פרגמנצב לעצמו ולמשפחתו. הוא הצליח לחזות את הפוטנציאל הגלום בבית המלאכה המוזנח שהשאירה אחריה מתפרת 'סקופ'. זהו בניין שנבנה באחוזת בית ב- 1913, ושכנה בו 'הצלמניה' המיתולוגית של רודי ויסנשטיין. בעזרת שני חבריו, בעלי המקצוע אלון לאור ויוסי שאטי ז"ל, שיפץ והפך אותה ללופט מפואר, שכולל 4 חללים בלבד ותקרה בגובה 4.3 מ'. והתקציב- רק 16,000 דולר! כ- 100 דולר למ"ר! אז איך בונים בימינו במחיר כזה, ובחודשיים עבודה בלבד?
"כמעט לא נקנה שום דבר חדש", מגלה פרגמנצב את הסוד, "המטרה היתה מינימום השקעה ומקסימום השפעה, ולכן הגימורים לא ברמה גבוהה", הוא מודה בהצטנעות, אבל את מי מעניינים הגימורים, כשה'וואו' פורץ מגרונך בעודך בוהה בדירה. אי אפשר להכיל אותה במבט אחד של 365 מעלות, כמו ששר מאיר אריאל. אתה מופתע שוב ושוב מעוד הברקות ופרטים.
סוד קסמה של הדירה הוא ביכולתו של פרגמנצב לחבר בין חללים, חפצים ופרטי בניין. הוא ממחזר חפצים שמצא ברחוב, משתמש בחומרי בניה מפירוק של בניינים אחרים, וקונה חפצים ורהיטים בשוק הפשפשים. נשמע פשוט?
אז זהו שלא. כמה מכם היו מפשפשים במכולה של חומרי בניין באמצע הרחוב, ומוציאים ממנה כיור מלבני מהפשוטים ביותר וחסרי העיצוב שקיימים בעולם? כמה מכל היו לוקחים שיש חברון, שפורק מבניין שעבר שיפוץ? כמה מכם היו לוקחים משטח עבודה מנירוסטה ממטבח של מסעדה שנסגרה? כמה מכם היו קונים שידה גבוהה ואירופאית בשוק הפשפשים, חותכים לשניים, והופכים אותה על ראשה? וכמה מכל היו לוקחים את כל הבלאגן הזה ושמים אותו היחד בחדר אחד- ועוד במטבח?
הרס מסודר
פרגמנצב עשה את החיבור הבלתי אפשרי הזה, הצליח ל'תחום את הבלאגן', כדבריו, והפך את המטבח למיקרוקוסמוס של התכנון שלו. שילוב בלתי יאמן בין מטבח תעשייתי, מודרני, ממוחזר וענתיקה, כשהכל מתחבר במשטח העבודה- שיש חברון, נירוסטה ושיש אדמדם עתיק, שהיה חלקה העליון של השידה. חלקה השני של השידה נהפך על ראשו, ומשמש כארון ממול. עכשיו הוסיפו לבלט מנורה טלסקופית על ציר פינתי, שבנה פרגמנצב בעצמו מזרוע טלסקופית של מגהץ אדים, שמצא במתפרה העזובה. אם כל זה לא מספיק, נוסף גם תריס ונציאני משרדי לחלון, שמייחד את המטבח משאר חדרי האירוח שסביבו, שאת חלונותיהם מכסים וילונות צחורים - מאיקאה. הכל בזיל הזול כמובן.
איך הוא מוצא את הדברים, שנראים כל כך נפלא ביחד? "שנים של נבירה בזבל לימדו אותי, שכשיש לך ערימה של זבל, היא באמת ערימה של זבל, אבל שים פריט אחד לבד על קיר נקי, והוא כבר לא זבל. צריך לנטרל את האובייקט מהסביבה הקונקרטית שבה הוא נמצא כרגע, ולהקיף אותו ברקע דמיוני. מעבר לזה, שמתי לב שכשאני רוצה למצוא לבית משהו ספציפי, אני אף פעם לא מוצא, לכן אני הולך לשוק הפשפשים פעם בשבועיים, ואם מה שהוא מוצא חן בעיני, אני מיד קונה. אני יודע שאשתמש בו מאוחר יותר. לכן הבית נמצא בתהליך מתמיד של טיפול, או אולי חוסר טיפול-תלוי איך מסתכלים על זה.
" אני מתחיל בהפשטה של הבית". קירות לבני הסיליקט החשופים קולפו בחלקם הגדול, ונמרחו בסילר לאטימת הסיד, בעוד איזורים אחרים נשארו מטויחים. "לכל שכבה יש את האסתטיקה שלה" הלבנים צריכות להיות יפות בלי טיח, וגם עם שכבת טיח, ועם שכבת צבע". בשלב הבא, "בתוך החלל הפתוח והגדול אני ממקם תחנות התרחשות, לפי הזמן שאני מבלה בהן, ולכן המטבח תמיד במרכז, כמו עמדת שליטה על שתי הבנות הקטנות שלי, ושאר החדרים ממוקמים לפי המבט לנוף."