פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      חיים בתוך קופסה - פרק 21 ואחרון

      אנשים גליליים נחמדים קיבלו את פניו של י'. שוורץ בביתו הצפוני החדש - משהו טוב אחד יצא מכל הרומן החולף הזה עם ת"א

      יצאנו מתחנת הרכבת בעכו. אחד גבוה עם כיפה ומעיל שחור, ואחד נוסף עם קביים וגבס. אור חזק של שמש צהריים מסנוור את הפנים, הולכים לכיוון החניה, הוא מוציא חבילת סיגריות מהכיס, "מעשן?", "לא, כבר נרגעתי מזה לפני חמש שנים", "וואלה...תהיה לי בריא, אז לאיפה בכרמיאל אתה צריך?", "לא יודע, איפה שתעצור יהיה טוב, אחר כך אני ממשיך עוד צפונה", "מה אתה לא מהעיר?", "איך נראה לך?", "האמת, אנ'לא סגור מאיפה אתה בא, מה קרה ברגל?", "עצבים...".

      יוצאים מעכו ועולים על הכביש שמוביל לצפת. פחות מעשר דקות נסיעה ומסביבנו הרים קסומים, מימין הגליל התחתון ומשמאל הגליל העליון. שואל את הדתי "מה אתה עושה בכרמיאל?", "אני מוהל", "איך קוראים לך בכלל?", "גדי", "נעים מאוד...". הטלפון מצלצל "חמוד, המובילים כבר פה, אתה בדרך?... אם אתה עוצר בכרמיאל אולי תביא קצת ירקות... צריך גם ארוחת צהריים לסבלים, אולי פלאפל או משהו... תראה לפי הטרמפ שלך, איפה שיהיה לו נוח לעצור". איזו התרגשות, ההבנה שאני באמת גר פה. המבנה ששכרתי הוא רק חלק מההרים וכולם ביחד עכשיו נקראים עכשיו בית.

      "תגיד", אני שואל את המוהל, "איך פה יענו, הדו-קיום וכל זה, אתה מרגיש בנוח להסתובב חופשי בכל מקום?", "פעם ראשונה שאתה בגליל?", "דווקא גרתי פה לפני שלוש שנים, אבל לא יצא לי להכיר יותר מדי, הייתי עסוק בתוך עצמי". "ועכשיו, התפנית? תראה, האמת, לא חשבתי על זה, לא נראה לי שהרבה השתנה", "איפה גרת בינתיים?", "בכל העולם, הייתי בצרפת, בהודו, בתל אביב", "ולא מצאת את עצמך?", "רק הלכתי עוד הרבה יותר לאיבוד", "אז טוב שחזרת לפה", "אתה חושב?", רגע, מה זה, עברנו כבר את כרמיאל, "אתה ממשיך עוד יותר צפונה?", "אני אקח אותך, המתחיל במצווה אומרים לו גמור, נעצור בכפר על הדרך תעשה קניות, פלאפל, כל מה שנחוץ לך, במקרה היום אנ'לא ממש ממהר". איזה בחור נחמד, חושב לעצמי, ובכלל, הכל נחמד אחרי הבדידות התל אביבית, פתאום באוטו עם בחור דתי, בדרך לקניות בכפר ערבי, קוסמופוליטיות אמיתית, לא כזו של שיחות סלון מזויפות בעיר הגדולה.

      מה בעצם עשיתי בתל אביב

      "מ?ר?ח?ב??א כבוד הרב", צוהל לקראתנו המוכר במכולת, "מ?ר?ח?ב?תין, כיף ע?ינ?ת?א?", מברך גדי בחזרה ומחייך. יא אללה, איזה אנשים. למראה הגבס מוצמד אלינו חמודי, נער בן שתים-עשרה מהכפר טמרה. חמודי מושיב אותי על כיסא בצד, לוקח עגלה וממלא לפי הרשימה, בסוף הוא גם עומד בתור, מניח את כל המצרכים בבגאז'. גדי נותן לו טיפ, נפרדים כמעט בחיבוקים, אחר כך בפלאפל, הסצינה חוזרת על עצמה, פעם ראשונה שמתחוור לי המושג של דו-קיום, זה לא רק עסקים, מדובר באנשים אחרים, אין שווה יותר ושווה פחות.

      חוזרים לרכב. "אז למה אתה עובר גם הפעם כל כך רחוק, ממה אתה בורח?" בעצמי אנ'לא יודע, "מבולבל כזה", אני עונה, "תמיד בטוח שבמקום אחר יהיה יותר טוב, וגם, עוד לא מצאתי שום מקום שאפשר לקרוא לו 'הבית'". "ברור לך שזה סוג של תיקון", אומר המוהל, "הפעם הכול הולך להסתדר".

      עכשיו אנחנו ממש בטוסקנה של הגליל, חבורות של מוסקים בין עצי הזית, הרים בשלוש מאות ושישים מעלות, אין מישור, הכביש נוסע או בעליה או בירידה. למטה עובר נחל, כך מסמן השלט. חוזרים לטבע, לשקט, פותח ת'חלון, רוח קסומה וקרירה, אחר הצהריים מוקדמים והשמש כמעט שוקעת. גדי מחייך בשקט, "משהו בחייך עומד להשתנות... אני בטוח", אבל מה, אני שואל את עצמי. חולפים על פני השער של הקיבוץ. נוסעים בדרך עפר, אחר כך כביש והנה השכונה, הבית החדש. המשאית של המוביל חונה בצד, נראה שהם סיימו, הארגזים מפוזרים בחדרים, הסבלים בחוץ. סורק את החצר בעיניים, במרכזה עץ חרוב, עליו בנו השכנים בית קטן. עוד כמה צעדים ומאחורי העץ מתגלה רחבה עם דשא, שיח בוגונוויליה ענק ועצים גבוהים, פשוט מהמם.

      חוזר לחצר, בינתיים גדי הפך קרטון לשולחן, מסביבו יושבים כולם בחצי גורן מול סרט הקולנוע שמקרין הנוף, מנשנשים בשקט מהפלאפל וצופים בשמש שיורדת לאט למטה. "סידרת לעצמך זולה", צוחקים עלי החברה, "מה בכלל עשית בתל אביב?", גם אני לא מבין, הרי זו הייתה כרוניקה של הסתלקות ברורה מראש, ובכל זאת, משהו טוב בטח יצא מכל הסיפור הזה. שקיעה ראשונה בחצר החדשה שלנו, בחיי שאני לא יכול להתאפק יותר, הלוואי שכבר ירד פה גשם.