חיים בתוך קופסה

חיים בתוך קופסה - פרק 20

הגוף נוסע לעכו, אבל הנפש תקועה במוסך ביפו, יחד עם המשאית שבתוכה כל תכולת הדירה. י. שוורץ חולם להגיע כבר הביתה

  • חיים בתוך קופסה
ירון שוורץ

י. שוורץ ממתין לרכבת שתיקח אותו לעכו, בינתיים, כל הבית שלו מועמס על משאית שתקועה בכביש החוף, ממתינה לחילוץ, ושוורץ קורא לעזרת השמיים.

הרכבת מגיעה. המון נדחף פנימה, למרות הקביים אף אחד לא ממהר לתת לי לעבור, בלית ברירה, אני מכוון למדרגות שצמודות לדלתות האוטומטיות של הקרון, נזרק על הרצפה, לצד מזוודות ותיקים. מלמעלה, מהקומה השנייה של הקרון מישהו קורא לי. בחור עם כיפה מציע לי לשבת במקומו, עוד מאמץ קטן, מפלס דרך בין נוסעים צפופים, כלב עם מחסום נובח לי על המקלות, הגעתי למדרגות ועכשיו נותרה החידה איך לעזאזל עולים אותן עם גבס וקביים, בו בזמן שהרכבת נוסעת במהירות מטלטלת של יותר ממאה קילומטר לשעה.

בדיוק כמעט מעדתי ויד מפתיעה תומכת בכתפי, הבחור הדתי תופס אותי ומכוון אותי למקומו. "תודה רבה", "תהיה לי בריא, בעזרת השם, לאיפה אתה צריך להגיע?", "אוה...לצפון הרחוק, לעכו", אני מתיישב במקומו ומביט עליו בעייפות, "תנוח", הוא אומר, "אל תרגיש לא נעים...".

מנסה לעצום את העיניים, תנו לי להיזכר, אני מחכה לשיחה מהמוביל, הנה כבר החופים של חיפה, והנה, הטלפון מצלצל. "שוורץ, כאן יחזקאל, המוביל, מצטער להגיד לך אבל הגיע גרר ואנחנו בדרך למוסך ביפו, כנראה שנגיע אליך רק מחר". יפו... מחר... איזה ייאוש, המשאית בטח מחוברת לגרר באלכסון והקרטונים שלנו, מתגלגלים לקצה הארגז ונחבלים עם כל קפיצה בכביש. אני מנסה לדמיין את ההמשך - המוביל יגיע למוסך, יעלו אותו על ג'ק, יחליפו את ציר הגלגל שנשבר, אחר כך הרכב יישאר שם בלילה, ובטח יגנבו לנו את כל החפצים. טוב, אין ברירה, חייב לחזור למרכז. אח של אשתי, קובי, גר ביפו, אשן אצלו בלילה ומחר אסע עם המוביל לגליל, בפעם השנייה.

(תוכן מקודם)

הטיפ השבועי: לבחור את חדר השינה המושלם עבורכם

בשיתוף שמרת הזורע
לכתבה המלאה

הראש, האלכוהול והגבס

תחנת חוף הכרמל, הפעם המעבר למוגבלים פשוט, בצד השני הרכבת לכיוון תל אביב מגיעה מיד, הקרונות פנויים באופן מפתיע ויש שקט מוזר באוויר. בתחנת ההגנה קובי אוסף אותי, הוא גר במחסן אופנועים נטוש, שעבר הסבה לחצר מקסימה עם כלבים וארומה של דלק. בדרך עוצרים בפלורנטין לחפש את המשאית, אבל דלתות המוסכים כבר סגורות. מטלפן ליחזקאל "המשאית חונה כשהארגז צמוד לקיר", הוא מנסה להרגיע אותי, "הרכב מבוטח, תנוח, ומחר נצא לדרך ברגל ימין". "רגל ימין שלי שבורה", אני מזכיר לו ומנתק.

קובי מחליט לשפר לי את המצב רוח, אנחנו נוסעים לבית קפה במרכז רחוב יפת, איזה מקום מהמם, החושים שלי חוזרים לחיים, שותים קפה, ערק, מזמינים מתבשילי הבית, חש את הרוח האנושית חוזרת לזרום בוורידים. בדיוק מה שהיה חסר בחודשי התפרנות בתל אביב, לצאת קצת, לבלות, לשפוך כסף בלי לחשוב מה יקרה מחר. רגע, הנה שם על הבר, שני חברים מהעבר, אלכס וחיים, לא ראיתי אותם מאז התיכון, חמש עשרה שנה עברו מאז ועכשיו הם כאן. עוברים לשבת לידם. וואלה... האחד מתגורר בשוויץ, השני מנהל קבוצת תקשורת... א"ולי שמעתם איזה עבודה בשבילי?", "דווקא בדיוק התפנה משהו", עונה חיים, "צריך ניסיון באינטרנט, אתה מבין בזה קצת לא? משכורת פצצה, מתחילה באחת-עשרה אלף לחודש ואפשר גם להתקדם הלאה". אני כמעט נחנק מהערק, "ואיפה העבודה?..", "כאן, בהרצליה פיתוח, יש לנו אפילו הסעות מתל אביב, רוצה לבוא לראיון?, אני מסדר לך מחר דבר ראשון על הבוקר".

הראש מסתחרר. גם האלכוהול, גם ההצעה, גם השעה המאוחרת, למה לא נפגשנו לפני חצי שנה. איזה סיוט, החיים שלי ארוזים במשאית כאן ביפו, המשפחה שלי בקיבוץ בגליל, כיסאות הבר הללו לא מתאימים למוגבלי הליכה, הרגל מתחילה לכאוב, גם הראש..., האלכוהול..., הגבס...

"קום!, גבר!"...מה זה?, נרדמתי על השולחן של הבר, לא יכול להיות...רגע, מה הדתי הזה עושה פה, "ג-ב-ר, אנחנו תכף בעכו...קום", וואי, ישנתי ברכבת, איזה חלום מזעזע, איזה מזל, אז המוביל כן בדרך, עובדה הוא לא התקשר, הוא בטח תיקן את הגלגל ונסע. אוף, אני חייב להגיע מהר-מהר לגליל לפני שהמשאית נוחתת אצלי בחצר, "אז אתה צריך טרמפ או לא?" שואל המלאך שהעיר אותי, "מגיע לכרמיאל?", "בדיוק לשם", שומרים עלי מלמעלה, יאללה נצא לדרך.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully