וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

חיים בתוך קופסה - פרק 19

ירון שוורץ

9.10.2008 / 13:36

בדרך לשלווה גלילית מגלה ירון שוורץ שלפעמים לחיים אין שוליים ואף אחד לא עוצר לעזור. הנחמה היחידה היא שמכאן אפשר רק לעלות

מה הייתם חושבים לעצמכם אם הייתם תופסים אומץ, מחליטים לעבור דירה, לברוח מתל אביב ובדרך, ממש בשיאו של התהליך הייתם שוברים רגל והמוביל ששכרתם היה נתקע עם כל הציוד באמצע כביש החוף? מה אז הייתם עושים?

"הלו... הי, זה אני, מה קורה?", "אל תשאל", "הכל בסדר?", "לא, הילד חולה", "מה יש לו?!", "התחילו לו אבעבועות רוח", "בגלל המעבר?", "יכול להיות. תגיעו כבר, אתה והמובילים, הוא צריך אותך, וגם את הצעצועים שלו", "אה... זהו, בדיוק התקשרתי לספר לך ש...", "מה?.. היו בעיות עם המוביל?", "לא, החברה היו ממש בסדר גמור, אבל המשאית עכשיו תקועה, הלך הגלגל הקדמי, ויכול להיות ש...", "ש...לא תגיעו היום? אתה חייב להגיע, רגע איפה אתם בכלל?", "על איזה מדרון כורכר, כאן, לצד כביש החוף...", "עם הגבס והקביים?", "כן, אמרתי לך, מה אפשר לעשות, הרכב תקוע...". "תשמע, אתה חייב לצאת משם מיד, באמצע היום, בשמש, נו באמת, אתה כמעט נכה, תפסיק להיות גיבור, תתאפס, תפוס מונית שנוסעת צפונה ותסתדר איכשהו. אל תדאג למובילים הם יגיעו בסוף". "הם חושבים לנסוע בחזרה לתל אביב, להכניס את הרכב למוסך". "עם כל הציוד שלנו???"

המשאית נתקעה דווקא בקטע ללא שוליים. העמיסו אותי המובילים כאילו הייתי ספה, והרימו מעל גדר ההפרדה. כמו בתהלוכה מימי הביניים, אחד סחב אותי על הכתפיים, השני לקח את הקביים והניחו אותי שם למטה, על מדרון הכורכר מעבר לגדר. הנהג לבש חליפה צהובה, וניסה לעצור משאית חולפת לעזרה, שכן לא היו לו גלגל חלופי או אפילו ארגז כלים. באופק לא נראתה סולידריות. המשאיות המשיכו לטוס סביב כאילו כלום. עשיתי חושבים, אין ברירה, חייב לעזוב פה את החבר'ה ולסמוך על המזל או על הגורל או על השד יודע מה. דברים בטח יסתדרו כבר, מכיוון שזו, ללא ספק, הנקודה הנמוכה ביותר ומכאן אפשר רק לעלות.

סחטנות כספית על רקע כישלון פיסי

אוסף את עצמי, מדדה עם הקביים בחול של הוואדי ומגיע לתחילת רמפת הכורכר. צועק למובילים שיעזרו לי לעלות בחזרה, הרעש מהכביש מחריש אוזניים. זורק קב אחד למעלה, ואחר כך את הקב השני ואז, בזחילה אינדיאנית מושך את עצמי קדימה כשהגחון על האדמה. כמעט הגעתי כשאני פוגש ראש צועק מעליי "'יא דפוק, תקרא לנו, מה אתה עושה לעצמך?". יד שעירה נשלחת, ואנרגיית-על של מוביל עצבני מנתקת אותי מכוח המשיכה. הופ, אני שוב על כביש החוף.

"מ-ו-נ-י-ת", אני משלח צעקה חסרת תועלת שכזו. אנופף עם הקביים ומישהו בטוח יעצור. הנה, שם, מונית מצ'וקמקת מאותת ימינה. "יחזקאל", אני קורא למוביל, "נפגש בגליל?", "בטח שוורץ, אין לך מה לדאוג בגרוש, תוך שעתיים אנחנו אצלך". במונית חם ומריח מסיגריות, הנהג לא מפעיל מונה. "לאיפה צריך אדוני?", "לתחנת רכבת". "אדוני, אין כאן תחנת רכבת", מנסה הנהג לעצבן את הנוסע. "מה זה אין, אנחנו על כביש החוף נכון, אז יש חדרה, קיסריה בנימינה". "עזוב אותך, צריך צפונה? ניסע ישר לצ'ק-פוסט". לא מתאים. "כמה זה לבנימינה?", "בשבילך 100 שקל", "??? – וכמה לצ'ק-פוסט", "בשבילך מותק, רק 200", "בנימינה!", הנהג לא מקשיב, "מאה שבעים זה בסדר לך לצ'ק פוסט?", יאללה נמאסת, "בנימינה וזהו".

עברו אולי עשר דקות ואנחנו מגיעים לשכונת וילות מחרידה, אה-לה-רעננה, אבל באמצע שום מקום, וולקום טו-בנימינה. זה צמוד לזה, בתי חלומותיך הגרועים ביותר, בשכונה שנראית כמו הרחבה של המשחק איקס-מיקס-דריקס ולאורכה פזורים שלטי 'סע ישר לרכבת'. התיל, האבק והשומקומיות מאשרים שאכן התחנה כאן לידנו, אבל בצדו השני של הכביש. עוצרים ליד גשר אימתני "כאן זה הרכבת", מטרטר הנהג, "בצד השני", "ומה אתה מצפה?" המוח מתרתח, "שאצעד את כל הגשר עם הגבס?", "יש מעלית, ואחר כך זה צ'יק צ'אק", הוא מבטיח לי בלי בושה.

משלם וטורק. עולה במעלית לקומה ראשונה ולפני ויי-זמיר, 40 מטר של התנדנדויות על קביים. ממרום גובהי מעל המסילות רואה את התחנה, אבל היא לא ממש כאן, אלא במרחק של לפחות חצי קילומטר מהגשר. אם הנהג היה פה, הייתי שובר עליו את הרגל השנייה. חוצה באיטיות של צב את ערמת הברזל הירוקה, בקצה, עוד מעלית, ואז על הכביש, חצי שעה נוספת, עם מנוחות, קפיצות מדודות, על הקביים, נקרעות לי הכתפיים. משלם בתחנה. כולם צוחקים, המאבטח, השומר, המנקים, מוכרת הכרטיסים, אחרי מכשיר הביקורת אני מבין גם למה.

המעבר לנכים נמצא שמה, רחוק, בדיוק באותו גשר, חצי קילומטר ממני חזרה אחורה לאורך המסילה. שוב מדדה את כל הדרך לכיוון ההפוך, הפעם בתוך התחנה, בין גדרות התיל. מגיע למעלית, שוב עולה למעלה, מדדה לצד השני, יורד במעלית השנייה והנה הגעתי, מקלל ומזיע. יאללה רכבת לעכו תגיעי כבר, אני לא אתעצבן, במקום זה אקח נשימה עמוקה, אשמור על אופטימיות, הרי ברור שבקרוב המזל חייב להשתנות לטובתי. לא?

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully