יש! התקשרו מהמזכירות של הקיבוץ, הודיעו שמתפנית דירה, שלושה חדרים, קטנטונת, אבל עם חצר, מדשאה, בשכונה בלי מכוניות, במין בית ישן כזה, של פעם. "בגינה שלושה עצי פרי", מדווחת מהשטח האחראית על הדירות, "עשינו מטבח חדש, התקנו אמבטיה, באמת בובה של מקום".
כאן במפקדה בדיזנגוף שוכב על המזרון, אחד מושבת, שדווקא רוצה לשמוח, אבל תאמינו לי - החיים בגבס. "תחייך קצת", סונטת בי האישה, "קבלנו מה שרצינו, חוזרים לטבע". "לא נכון", אני מתעצבן "רצינו כסף, והרבה, רצינו להסתדר בעיר, רצינו מלא חברים, להיות מגניבים, פאבים, הופעות, ארוחות במסעדות, רצינו אוטו מנצנץ, טייק אווי כל יומיים, לפ-טופ, איי-פון, והרשימה עוד ארוכה... שאני אמשיך?", "די, אתה סתם כזה נרגן בגלל שקובעת למיטה ועוד באשמתך, כבר שכחת כמה התלהבת מהטבע והעצים, אתה חושב שכמה מכשירים אלקטרונים הופכים את האדם למאושר?".
אני בדיכאון, זה ברור, הרופא רשם לי השבתה של 45 ימים, "אם תפשל", הוא הזהיר "והעצם לא תתאחה יפה, מחכים לך לפחות שישה חודשים של נדודים על קביים".
מספיק עם המחשבות, צריך להתחיל להזדרז, עוד שבוע הדירה עוברת בעלים. זוג חמוד בהיריון נכנס לכאן, משהו אומר לי שהם הולכים להצליח הרבה יותר מאיתנו. רגועים כאלה, לא בקריזה, רגילים לעיר והכי חשוב, לא מתחילים מאפס, אלא מנקודה של כסף והרבה.
מתקשרים לכולם לספר על ההחלטה הגורלית, התגובות, מפתיעות ומעצבנות כאחד. ההורים אמרו: "סוף כל סוף, הגיע העת, כמה זמן חשבתם לחנוק את הילד שלכם בגאים, בנזין, ועשן, ומה יהיה עכשיו עם כל הכסף שסתם בזבזתם?". החברים עלצו: "וואו, זה הכי מתאים לכם, אתם פריקים אמיתיים, אף פעם לא באמת הסתדרתם עם העיר". המכשפה גמגמה: "אהה... לא נורא, תתמודדו עם עצמכם פעם אחרת, אולי באמת הגיע הזמן להפסקה...". הקואצ'ר שמח: "החלטה מצוינת, חיסכון כלכלי אדיר, הייתי עובר בעצמי, אבל אשתי, תשלם לה מיליון דולר, היא לא תעבור לשם". אפילו הגננת אמרה: "החלטה נבונה, מדויקת, יהיה הכי טוב לבן שלכם" והיאפים מהגן סיכמו בציניות: "ידענו שלא תחזיקו מעמד".
עם חברים כאלה
נו באמת, אם כל החברים, המכרים, הקרובים והידידים הטובים שלנו חשבו כבר מזמן שהכי טוב לנו לעזוב את העיר, אז למה ומדוע אף אחד לא פתח את הפה, למה אף אחד לא הזמין אותנו לשיחה, לחץ עלינו, ניסה לשכנע. כולם נתנו לנו ככה להתבחבש בתוך עצמנו, להגיע למינוס של עשרות אלפי שקלים בבנק, להילחץ נורא, להיות חולים, מסכנים, מבולבלים.
דרוש מוביל הגון להעברת הדירה. שוחחתי עם כמה, כולם ביררו אם יש מעלית, איזו קומה, ולהיכן בדיוק נוסעים. המחירים, נעו מ-5,000 ש' (שיקפצו לי), עד לאלף (קצת חשוד) בסוף סגרתי עם יחזקאל, בא לבקר, הביא קרטונים בחינם והבטיח להגיע ביום ראשון על הבוקר. התחלנו לארוז, הייתה זו משימה שנדונה מראש לכישלון, אבא בגבס, ילד מציק ואימא רצוצה, מה עושים? "אולי נעלה צפונה בלי כל הדברים?", הצעתי, "איציק נסע לחו"ל, נגור אצלו וניכנס משם לדירה". "והחפצים?", שאלה האישה, "אני אחזור בסוף שבוע, יבואו כמה חברים, נארוז, והמוביל יקח אותי בחזרה", "ואת כל זה תעשה עם גבס?", כמובן, בגבריות.
אחרי שלוש שעות היינו בקיבוץ. התחלה מצוינת. איזה כיף. הימים עוברים באיטיות, בית הבראה למגובסים, לא צריך לזוז הרבה, אוויר צח, והרגל אינשאללה מתאחה. מגיע שישי בערב, גברת אחת בטרמפ דלוקס, לוקחת אותי בחזרה לדירה, ליהגנו על הא ודא, רכילות קיבוצית, ותיעוב משותף על העיר הגדולה. כרגיל, מחשבה יוצרת מציאות, הורידה אותי ליד המכולת, כולה חמישים מטר מהבית, לא יותר, ברחוב מביטים בי, המצורע מסתובב חופשי ברחובות, תעצרו אותו, למה מה קרה, כולה הבן אדם נעזר בקביים. בתור לקופה אף אחד לא מעיז להיישיר מבט, שלא נאמר לזרוק איזו מילה טובה. משם עוד חצי שעה, של קפיצות, ומנוחות, מדדה לכיוון הדירה, רק עוד 58 מדרגות.
פותח ת'דלת, מתנדנד למזרון ונוחת לשנת לילה רצוצה. בבוקר מגיעים ארבעה חברים, אורזים את כל הדירה, טייק אווי לכולם על חשבוני, 250 ש', לא נורא, הוצאות אחרונות בעיר. יום למחרת מגיע המוביל, בזמן, לא יאומן, אחרי שעתיים הכול מועמס, גם אני, על המשאית, דקות אחרונות בתל אביב. אחר הצהריים כבר יכנסו הדיירים החדשים, לא הספקתי לבקר בחצר האחורית שאהובה עלי כל כך, האופניים עדיין קשורים שם, כבר לא מסתכל אחורה, לא כועס, גם לא נוטר טינה.
אנחנו מחוץ לעיר, עוברים את הרצליה, נתניה. פתאום! בום! דררר-דררר-דררר, ב-90 קילומטר לשעה, המשאית דופקת קפיצה, הרכב הגדול מאבד שיווי משקל, נוטה הצידה, מאט, רעש חריקה מחריד של ברזל ואספלט מתנגשים אחד בשני, מארגז המשאית נשמעים קולות שבר, זכוכיות מתרסקות, אבל אנחנו בסדר. מאה מטר אנחנו נגררים ככה עד שהנהג מצליח לעצור. עשר בבוקר, תקועים בשומקום בדרך לחדרה, אני בגבס, עם קביים, גלגל קדמי מפוצץ, נתונים כנראה, רק לחסדי השמים.