ליצור דברים משומדבר

נאוטו פוקסוואה נולד ביפן בשנת 1956. סיים לימודי אמנות ותלת מימד באוניברסיטת TAMA שביפן. במשך מספר שנים עבד בחברת סייקו-אפסון עד שעבר לגור בסן-פרנסיסקו ארה"ב, שם הצטרף לקבוצה של 15 מעצבים, שעבדו יחד בחברה שנקראה Id-two. לימים שונה שמה לחברת Ideo, והיא כוללת היום 450 מעצבים, הפרושים ברחבי העולם.

אחרי שמונה שנים בחברה חזר פוקסוואה ליפן, והקים שם את הסניף היפני של Ideo. במשך שמונה שנים עיצבה החברה עבור השוק היפני המקומי בלבד. בשנת 2003 הפך לעצמאי ייסד את חברת נאוטו פוקסוואה, ובנוסף הוא משמש כיועץ לחברת Muji , הידועה במוצריה האיכותיים.

ג'ספר מוריסון ואני ארגנו תערוכות, שנקראו "סופר נורמל". אנחנו מצהירים, שיש ערך אמיתי לדברים, שאינם מעוצבים מדי, או שאינם מוצרי עיצוב. אספנו את המוצרים הללו מכל העולם, כדי להציגם בטוקיו, במילאנו ובלונדון. בחודש מאי, השנה, תוצג התערוכה בניו יורק. הרעיון, שעומד בבסיס התערוכה, הוא להראות חפצים שכיחים ומקובלים, משני סוגים: חפצים רגילים וחפצים מעוצבים, הנחשבים ל"רגילים".

יש בתערוכה גם חפצים שמוריסון ואני עיצבנו. ישנם מוצרים, כמו כיסאות עץ של הנס וגנר וכיסאות מגליל מתכת של מרסל ברוייר, או של לה קורבוזיה, שעברו "נורמליזציה" במשך כמה עשרות שנים של שימוש. בדרך כלל הם מזוהים כ"טובים" עוד לפני שמתייחסים אל העיצוב שלהם.

בימים אלה אני כותב את הטקסט לקטלוג הרטרוספקטיבה של יאנאגי, וגיליתי שהתיאוריה שלו זהה לתיאוריה, שעל בסיסה השקנו את תערוכת "סופר נורמל". יאנאגי גילה את היופי שבעבודת יד של אנשים רגילים, בזמן שבו העריכו אמנות קישוטית ולא היו עדיין מוצרים תעשייתיים.

קיימים שני סוגי מעצבים, הראשונים מאמינים שאין צורך להתאמץ ולעצב משהו טוב יותר מחפץ קיים ברמה גבוהה. הסוג השני של המעצבים מאמין, שהעיצוב חייב תמיד לגרות את החושים, ולהיות חדשני. ג'ספר ואני שייכים לסוג הראשון. בעולם של היום, שמוצף במוצרים תעשייתיים,לעתים עלינו לבחור מתוך המבחר הקיים, ולעתים עלינו לעצב מחדש.

המהנדסים של היום, וגם צורפים או נגרים מיומנים אינם שונים מאתנו כל כך. אין ביכולתנו ליצור כלום מבלי להעריך את עבודתם. הם נקראים "בעלי מלאכה" מפני שהם חוזרים על אותו תהליך במהלך העבודה. מובן, שהם מיומנים בתחומם יותר מאחרים. אנחנו, לעומתם, מעצבים ותו לא, הנותנים את רעיונותינו לפי דרישה. לכן, על הרעיונות הללו להיות משהו שמתאים למיומנות, שטיפחו במשך זמן כה רב. אין ספק, ששיתוף הפעולה חייב להיות מושתת על כבוד הדדי.

בעבר ביקרתי במפעל שלהם בהירושימה, ונדהמתי. הם משתמשים בטכנולוגיית ייצור ברמה עולמית. המוצרים שלהם היו יפיפיים, אבל בסוף הייצור הם צבעו הכול בצבעים מכוערים, שלא החמיאו כלל למשטח העץ. מטרתם הייתה לכסות על חוסר האחידות של מרקם העץ. אני חשבתי שחבל להחביא משהו, שטופל בדיוק כזה. הנשיא המיועד של מרוני, מר ימאנאקה (טקשי ימאנאקה, מנהל הפיתוח של מרוני תעשיות עץ בע”מ), הסכים אתי, וכך התחלתי לעבוד אתם. התבקשתי לחדש את המפעל, וליצור את הקו העכשווי של מרוני.

זה עבר במוחי. הירושימה היא אחד המקומות המפורסמים ביפן ובעולם, בעיקר בגלל הפצצה הגרעינית שהוטלה עליה, וכדי שיכירו אותה גם בזכות דברים אחרים, הוקמה בה תעשייה טכנולוגית מתקדמת לעיבוד עץ. חשבתי, שמן הראוי, שאשתמש בשם המקום,כפי שנהוג במקומות רבים בעולם על מנת להפיץ בעולם את סדרת הרהיטים הזאת עם המסר.

במובנים רבים אני מאמין, שדברים מורכבים מאלמנטים, שבהם שני חלקים מנוגדים. לכן, אני ממשיך לחפש את שביל הזהב. משום כך, חשוב, לדעתי, לנקוט עמדת ביניים, שמנסה למצוא את הטוב שבאלמנטים המנוגדים, וליצור איזון ביניהם. זה הרעיון, שאני מבטא ב"פלוס מינוס אפס”. תעשיית המכשירים האלקטרוניים הביתיים, ששינתה את צורת החיים האנושית, מתפתחת יותר בכיוון ה"פלוס". אני מציע יחסים מאוזנים יותר בין אנשים וחפצים בחיי היומיום.

אין לצורה שלו משמעות מיוחדת ומבחינתי זה די יוצא דופן, ליצור צורה חסרת משמעות. אובייקטיבית, המכשיר נראה "קאוואיי" – (חמוד ביפנית , זרם פופולרי בתרבות היפנית הנוגע בתחומים רבים, ביניהם עיצוב) הברק על פני השטח שלו גורם לו להיראות כמשהו אחיד ומוצק, כמו כלי חרס, ולא כמו מכשיר אלקטרוני. מכשירים אלקטרוניים ביתיים פשוט עושים "רעש בעיניים", כשאינם בשימוש, לכן עיצבתי אותו כך, שתהיה לו איכות כמו-פיסולית עם אסתטיקה משל עצמו גם כשאינו "בתפקיד",וחשבתי על חפץ כמו אגרטל שאפשר להציגו גם כשאין בתוכו פרחים.

אני חושב שלזה בדיוק אנחנו קוראים "סופר נורמל". מערכות שמע מעוצבות בצורות היי-טקיות קונבנציונאליות, שזה דבר רגיל ומקובל. קיומו של נגן התקליטורים הזה מזכיר לאנשים, שיש אלטרנטיבה. הוא מתמזג בחלל, ואינו מפריע.

לגבי השראה, איני זוכר משהו ספציפי בעברי, שהשפיע עליי.
מעבר לכך אני יכול לומר, שהרגשתי מאוד לא נוח לגבי העובדה, שלא יכולתי להפוך את התיאוריה שלי למוחשית, לכן מה שאני עושה עכשיו תואם את הרגשתי הנוכחית. כשנהגתי לעצב חפצים מעניינים, אנשים מסביבי החמיאו לי, אבל הרגשתי לא נוח לגבי העובדה, שהם רק חיפשו גירויים חדשים.כשהגעתי לנקודה הזאת, הרעיונות והפתרונות התחילו לצוץ בזה אחר זה, עד שהגעתי לשלב, שבו יצרתי דברים, שאמנם נראו אפנתיים, אך הייתה לכך הצדקה.

ייצור עוד ועוד מוצרים מזיק לסביבה, והעיצוב, הרי, אמור להצדיק, ולעודד את המשך הייצור. העיצוב גורם לאנשים לרצות חפצים. בתערוכות עיצוב בעולם מוצגים מדי שנה עשרות אלפי עיצובים, שרובם ייעלמו מן השוק. על ידי כך אנחנו מגבירים גם את ייצור הזבל, דבר שגורם לי אי נוחות רבה. לכן, אני בוחר לעצב מוצרים, שניתן להשתמש בהם לאורך זמן, כמו שהיה מקובל בשנות ה-50.

יש לי שטח אדמה באזור כפרי, בו אני בונה במו ידי בית מאבנים, שהאדריכלות שלו דומה יותר לגן מאשר לבית. התחביב שלי הוא ליצור משהו מאפס, מכלום. אני יכול לשנות אותו בכל שלב, מכיוון שאני גם הלקוח וגם המעצב. זה פרויקט ארוך טווח, ולעתים אני מרגיש שחיי יסתיימו לפני, שאשלים את הפרויקט (צוחק), וזה בסדר מבחינתי. אדריכלות? אם תצוץ ההזדמנות, אולי אעסוק גם באדריכלות.