בלילה בשקט מגיעים לפאתי העיר הגדולה, זוג צעיר עם ילד במכונית. השלושה בילו כל היום בטבע, אצל חבר ועכשיו הם בדרך חזרה. בן הזוג, חש ברע. כל חצי שעה הוא נאלץ לעצור את האוטו בתחנת דלק ורץ לשירותים. אולי זה פסיכולוגי, אולי יותר מדי אוויר נקי ואולי אכל זית מקולקל.
בסופו של דבר עוצרים שלושת גיבורינו מתחת לבית, שם ירדו מהאוטו האישה, הילד והעגלה. הגבר ימשיך היישר אל החניה, או יותר נכון אל יסורי חיפושיה. למוד קרבות הוא הזוג, וכבר שנים שאינם מתקרבים לתל אביב עם רכבם בערב שבת, יודעים הם כי זה מאבק אבוד מראש, אבל לפעמים אין ברירה. מנסים ליצור מציאות, מדמיינים את הפסים הפנויים על שפת המדרכה כחול-לבן-כחול-לבן-כחול.
בילוי בחניון
בני משפחתי נפרדים ממני בקריאות עידוד שמתאימות לחייל לפני מסע כומתה ואני מתחיל בסיבוב: יורד בדיזנגוף, ימינה לשפירא, ימינה נוסף לספיר, ימינה נוסף לתרס"ט. אין מקום, לא נורא. ממשיך ישר לרוטשילד, שמאלה בחשמונאים, ימינה ביהודה הלוי, אין מקום, גם לא נורא. שמאלה בלינקולן, עוד שמאלה לוילסון, אזור החניונים, הכול מלא, אולי יש הצגה, הפגנה, קונצרט ולא סיפרו לי. הרחובות פקוקים והשעון מתקתק.
ימינה בקריית ספר, עוד ימינה לחשמונאים, שמאלה לקרליבך עולה במרמורק, היכל התרבות ושוב שמאלה לדיזנגוף, אין חניה. משייט בשדרות חן, הטלפון מצלצל, האישה על הקו "מה קורה?", "אין חניה", אני עונה. "אתה זוכר שאתה לא מרגיש טוב, אולי פשוט תעצור בחניון, אפילו מחוץ לעיר, תשאיר שם ת'אוטו, תיקח מונית ותבוא הביתה, יותר חשוב שתנוח ותישן". "החניונים מלאים", אני מתמרמר. "ניסית ליד הקריה?". רעיון טוב. גולש בחזרה מדיזנגוף לקפלן, ימינה בצומת והנה שלושה חניונים מלאים, אבל לא עד אפס מקום. "כמה עולה החניה?", "בשבילך אדון, שישים שקל עד מחר בשש בבוקר, תבלה".
"שישים שקלים?", אני מתפוצץ, "ואם נגיד שזה בסדר, יש מקום עד מחר בערב?", "תעשה חשבון, חבר", עונה השומר המחויך. "משש כל שעה זה שבעה שקלים, אז עד מחר בשבע בערב יצא לך...", "151 שקלים - אתה השתגעת?". "ככה זה בעיר הזאת חבוב, לך תחנה ברעננה ברחוב הראשי וקח אוטובוס בחזרה לתל אביב". מניאק! בטח בכלל חונה פה בחינם. חלפה כבר שעה, בסלולרי מצפצף מסרון שמגיע מהצפון הרחוק: "הלכתי לישון, מקווה שהגעתם הביתה בשלום". העולם צוחק עלי, רומז לי רמזים עבים כמו פיל, אבל אני לא מקשיב.
אז למה באמת לא בגליל?
מסובב את ההגה, אופס התבלבלתי בדרך. חייב פתאום לרדת לאיילון ולעלות שוב מלה-גרדיה, דרך רחוב הרכבת, יהודה הלוי. יו, איזה סיבוך, חוזר לרוטשילד, ימינה בשנקין, עוד חצי שעה עברה, ימינה שוב ביהודה הלוי, ימינה בבלפור, היי-הופ, היא שם, אנ'לא מאמין, ממש ליד הרמזור. רגל מהירה על הבלמים ומאחור מונית משמיעה חריקה. בום. מכה קטנה, בטח לא נורא. הנהג מקפיץ את האוטו ברברס, צועק מהחלון "ת'בסדר?" הפגוש נראה שלם. "יאללה חייב לרוץ", מפטיר הנהגוס. רברס באיטיות, חונה ויוצא מהאוטו. שעה וחצי של חיפוש חניה, מונית קו חמש עד הבית, חוזר עולה ומתקלח, הסוף ידוע מראש, גם הלילה לא אישן.
בשתיים לפנות בוקר אני קם, במרפסת ממול השכן והשכנה שוב משחקים באבא-אימא. הולך למטבח, ברחוב עומד רכב עם מוזיקה בפול ווליום. יש במקלחת אטמים באחת המגרות. תוקע באוזניים, עכשיו יש שקט, מוציא בקבוק יין, מוזג כוסית ומתיישב עם מחשבון.
בואו נעשה ביחד את החישוב הפשוט: הגן בתל אביב - עולה 3,000 שקלים (בגליל אלף). שכירות הדירה - המחיר עומד בדיוק לקפץ מעלה, השמועה מדברת על 4,000 בשביל שני חדרים (בגליל - שלושה חדרים, עם גינה ומדשאה גדולה 1,500). כאן, זיהום-פיח ולכלוך בכל פינה, כמובן גם אין חניה, בגליל - צמחי תבלין, בשמים, וחניה בשפע. על אוכל הולך 1,500 ש' בחודש, בגליל זה 30% פחות, יחד עם הוצאות יומיות, ארנונה ופה ושם פינוקים. בתל אביב מפרקים עשירייה בחודש. בגליל, בקושי מגרדים ת'חמש. וואלה, חצי מחיר. אז למה אנחנו מחכים? מה הסיפור? להישאר תקועים בבבילון התל אביבי רק בגלל שמצאנו חניה, למה מה קרה?