אסיפת הורים ראשונה בגן. לשתי דקות בדיוק היה נראה שהחיים חוזרים למסלולם. הגננת מטילה פצצה, המחיר השנה יעלה בעוד 500 ש' ויגיע ל-3,000 ש' בחודש. בחישוב שנתי מהיר מתברר שבהווארד יותר זול ללמוד. באין עבודה הסיכוי להלוואה מהבנק קלוש, אבל כזכור, יש תקווה לתשובה מממלכת הצללים.
טרינג, טרינג, מצלצל הטלפון באמצע הלילה "הלו?","שווארץ, אתה השתגעת?", ע' התוקפני על הקו, "אין לך מה לעשות, ללכת למיונים?", "אה... מאיפה אתה יודע שהייתי שם?", "ת'שמע, אני בפנים כבר הרבה שנים, מחר תבוא אצלי ואני מוציא לך את השטויות האלו מהראש".
ע' מבוגר ממני ב-20 שנה והצטרף אחרי הצבא לצד השקט, נפגשנו פעם במילואים ומאז אנחנו מתראים. בזמן שעברתי 20 דירות הוא המשיך להתחבא באותו מקום, אותו ערפל. "זוכר את השער בכניסה? עכשיו יש שם קוד, תרשום את המספר. אחר כך, אתה כבר מכיר, עד סוף דרך הכורכר, ארבעה ק"מ פנימה לתוך העמק". יוצאים מתל אביב, עוברים את השרונים, אחרי כמעט שעה מגיעים לדרך צדדית, שער צהוב, מקישים מספר סודי, ונכנסים לממלכה. כרמים, יערות זיתים, שוב הצמרמורות בגוף, תודה לך קול פנימי, שאתה עדיין שם.
הבית ישן נושן, יותר מ-100 שנה, הקירות מתקלפים, אבנים של ממש במקום בלוקים, אבל איזו איכות חיים, פרחים בכל פינה, צמחי תבלין, עצי רימון אבוקדו ואפילו גפן זקן, מלבד ע' עוד שני כלבים מפחידים וזהו, כל השאר טבע ושממה.
תחת עץ אזדרכת אדיר מימדים לגמנו לימונדה וע' החל נותן בראש, מרעים בקולו. "שכחת שיש לך משפחה?", הברכיים משקשקות, "חשבתי להיות פקיד, לדאוג לכרטיסים לחו"ל", אני עונה. "לאיפה שלא תיסע", ממשיך ע' באיומים, "תהיו בסכנה, לך תדע מאיפה זה יבוא לך", עכשיו גם זוגתי מחמירה פרצוף "הבטחת שזה כלום, סתם משרה זמנית במשרד החוץ". "זמנית?", מתפרץ ע', "חבוב, זה כלא לכל החיים, תראה איפה אני נמצא, מבודד, אסור שאף אחד ימצא אותי". פני נופלים לדיכאון, ע' מציע ויסקי ווופלים. יושבים ושותים, ע' לא מצליח להתאפק "פעם אחת אני לבד, תאר לך, מול משוגעים עם טילי כתף...". "ששש... תשתה עוד כוסית ע' ואל תפחיד אותנו פה עם הסיפורים שלך, אולי תסתכל מסביב תראה איפה אתה חי, זה גן עדן, זה לא הגהנום".
ואיך נראית הנשמה? שלולית
אחר הצהריים הגברת יצאה לטיול. ע' מתקרב אלי ומנמיך קול "רוצה ג'וב טוב וים בכסף?", "מה זה מאיפה?" מנחש בצחוק, ע' רציני, "קצת אתגר, אבל הכול מחושב, אין פישולים". "אשתי תהרוג אותי" ע' ממשיך לשדל, "אבל, אתה חייב לגור בצפון". "נו... אין סיכוי, החיים שלי סגורים בקופסה תל אביבית".
"תאמין לי", נכנס ע' למונולוג רוחני, "בתל אביב מפתחים פחד. כל הזמן ממהרים וכשאתה ממהר, אתה מפחד לא לאחר, ת'מבין, מי שממהר תמיד פוחד, ולא משנה מה תעשה בעיר הזו, יהיה חסר לך זמן". "באמת היום כאן עובר לאט", אני אומר. ע' מהנהן וטובל בשאנטי את הוופלה בוויסקי. "תחשוב הגיוני, בסיטי, בשנייה עובר לך היום ואתה צובר פחד, חרדה, בקיצור, חיי סבל. כאן שקט, אפשר לשמוע את הלב, עצום עיניים, תקשיב, הוא דופק". ע' עוצם, וגם אני, וואלה, הוא פועם, זה הלב שנדם בעיר. לפני שבועיים שאלה המכשפה "איך נראית אצלך הנשמה?" "כמו שלולית" עניתי.
הגברת חוזרת ומכריזה בחיוך עייף "נראה לי שנצטרך לעזוב את תל אביב, כל כך טוב לי כאן". "את רצינית?" שואל ע' וקורץ, מכה על הכתף "רואה גבר, בסוף מסתדרים, אחרי זה תבוא אצלי ונעשה ביזנס", "אה... כן, בטח".
בדרך חזרה אנחנו בשקט, קצת ממהרים באיילון כי צריך לאסוף את הילד מהבייביסיטר, פתאום היא שואלת "אתה מוכן לצאת שוב לדרך?", "מה, לעזוב את העיר? הגננת תהרוג אותנו, בעל הבית יגיש תביעה על הערבות". דממה ארוכה, עוברים את שדרות רוקח "ומה עם החברים?", "יש לנו?" האמת שלא, הרבה זמן לא ראינו אף אחד, גם אלו שהכרנו התרחקו, האם הטבע עומד סופסוף לנצח את העיר? ימינה לקפלן, חוצים את אבן גבירול ונכנסים לדיזנגוף "למה את עושה כזה פרצוף, מה יש לך להגיד?", "סתם..". "תגיד, מה ע' הציע לך בתור עבודה?", "אה... כלום".