שימו לב! בטור הנוכחי שונו שמות האנשים, המקומות והאירועים. כולם בדויים ומעוותים על מנת שלא תוכלו לזהות, להפליל ולהאשים.
חזרנו כאמור מהגליל, בתיבת הדואר המתינה מעטפה, על הכותרת היה כתוב 'נציבות שירות המדינה'. שמתי בכיס במהירות ובבית דחפתי אותה למגירה התחתונה של השולחן. בלילה כשכולם ישנו, ישבתי בשירותים עם פנס קטן ופתחתי בידיים רועדות את המכתב. התקבלתי, יש! אמנם רק שלב ראשון של מיונים אבל אני בפנים.
לפני חודשיים, בלהט כלכלי שנוצר מהפחד להיות תפרן, חשבתי, למה לא בעצם. אני אדם דיסקרטי, אמין, שקט, יש לי רקורד אקדמי והסתובבתי בעולם - כל התכונות החשובות להפוך ל-שש... שושו, סוד מוחלט בהחלט. אפילו אסור לחשוב או להגיד אותו, אבל בואו נקרא למשרה הזו, 'עוזר במשרד החוץ'.
למשפחה לא ספרתי, נראה היה שצפויה התנגדות לסדר היום האופציונלי שתביא איתה המשרה: מה פתאום להיעלם כל יום, לפחות ל-12שעות, לפעמים לנסוע לחו"ל, להסתובב במדינות לא הכי נחמדות. ומה פתאום פריק כמוני מהודו, הופך את עורו. בקיצור, יצרים גבריים שלא כל אישה יכולה להבין. אה, ועוד בעיה קטנטנה ואחרונה, העבודה מחייבת מגורים בירושלים, הזדמנות לסיום הדילמה בין המטרופולין הסוער להרי הצפון.
אבל חוץ מכל אלה, מדובר במשרה קבועה, עובד מדינה, רכב, טלפון וכל הפינוקים הבורגניים הבזויים. בבוקר כשכולם הלכו, פתחתי שוב את המכתב, כדי לקרוא את ההוראות, ויי זמיר, המיונים יערכו השבוע, התאריך - מחר, יש המון הכנות. צריך ידע כללי, להיות אלוף באנגלית, מתמטיקה, לשון עברית והכי חשוב - להיראות פצצה. טוב בשביל זה אני גר בתל אביב.
דבר ראשון מוציא את מכונת הגילוח ומוריד את הצמה. היינו חברים טובים בשלוש השנים האחרונות, אפילו כמעט חטפתי בגללה מכות פעם. בזמנו הייתי בטוח שאני הולך להתחיל פה טרנד, שחזור של האופנה משנות השמונים, אבל חוץ מכמה הרמות גבה תמוהות, בעיקר מצד האבא של אשתי, אף אחד לא תפס טרמפ על הרעיון. אחת ושתיים קציצת מספריים גורלית ואחריה גילוח קרבי לכל הראש. כעבור שעה, אני נראה כמו יומיים לפני הגיוס. ועכשיו השוס, חייב בגדים, כבר צהריים ועוד חמש שעות החנויות נסגרות. רץ לסנטר, איזה מזל שאני גר בתל אביב.
בלילה כמובן שלא עצמתי עין, לאישה אמרתי, שיש ראיון עבודה, משהו הפתעה, אספר לה כשאחזור.
המיונים מתחילים בשמונה, בבירה. בארבע וחצי השעון המעורר יוזם הקפצה. לובש את החליפה, ורץ למטה, לתפוס את הקו הראשון שמגיע למסוף ארלוזורוב. בחמש כבר עומדים בתחנה עשרים איש ואישה, שני ילדים קטנים וכמה חיילים, שוטרים, ארץ ישראל לפקודתך.
האוטובוס לירושלים הזכיר לי נסיעות במילואים. מקרטע ורועש עד שאי אפשר לחשוב. הגרוטאה הזקנה סוחבת עד לשער הגיא, בעליות משתנקת ואחרי הפנייה להדסה עין כרם, מישהו צועק מהירכתיים "נהג, יש עשן בתוך האוטובוס". עצירת פתע וכולם בורחים החוצה, לא יאמן, הרכב בוער. די, זה לא יכול להיות, חייב להגיע בזמן. מונית שירות עוברת, קופץ לאמצע הכביש ומכריח את הנהג לעצור, קדימה, לתחנה מרכזית. שבע בבוקר, עוד שעה, עוד מונית, כמובן, אסור לי לומר לאן.
אספר רק שבכניסה לאולם השיש, חיכה שומר, הציץ משועמם בזימון, בחן אותי בבוז ואישר לי להיכנס. בפנים חיכיתי אולי עשרים דקות, עד שיצא מישהו וקרא "שווארץ?!" בפנים היו עוד מאה מוזמנים, גם הם עברו רמונט, הסתפרו והתייפו. בשעות הבאות, דינמיקה קבוצתית וגלגלי מוח שעובדים בלי סוף. ואז שוב אותה קריאה גורלית "שווארץ?!", "כן, אדוני הסמוי?","אתה יכול ללכת הביתה". נמלט לרחוב הריק, זו ירושלים? שכונה עם המון בתים, אבן ירושלמית, אבל ללא כל תחושה של קדושה, אני רוצה לחזור מהר לתל אביב בבקשה.
מונית לרכבת במלחה. התחנה שוממת, רק אני ועוד משפחת תיירים, כבר מזיע לי מידי בתוך הבגדים הדביקים החדשים. בקרון מתארגנת תפילת מנחה, אחד מוביל, השאר מאחוריו, גם אני מצטרף ומתפלל שכבר יגיע הסוף. כמה אפשר להיות תלוש, ללא כיוון או כוונה. הרכבת עוצרת בתחנת השלום, סוכן חשאי י. ששש....שוורץ, צועד הביתה. התשובות מי יודע מתי יגיעו, אבל אולי חלק מהשאלות פשוט כבר ייעלמו.