פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      חיים בתוך קופסה - פרק 13

      באזורים האלה כדאי שתהיה לך הרבה אהבה עצמית, כי זה די מבודד, ואוטו, כי הכל כאן מרוחק. י' שוורץ עורך במוחו מבחני התאמה לגליל

      "תל אביב? אהה...". תארו לעצמכם, לשלם 250 ש' למכשפה גלילית, לשאול את השאלה הכי קריטית בחיים שלכם, ולקבל בתמורה, את התשובה שהכי לא הייתם רוצים לשמוע.

      "הגיע זמן התיקון שלך", לוחשת המכשפה בקול צרוד בזמן שהיא מבעירה אש במדורת הבוקר. מניחה על האש קנקנן שרוף ומסתכלת עמוק בעיניים. "אתה תלמד להתפרנס, תעשו עוד ילד, תכיר אנשים משמעותיים, כל זה לא יקרה אם תחזור להתחבא על הר בגליל". זה לא נכון, אני אומר לה, החיים אפשריים בכל מקום. "באמת?" היא שואלת "חבוב, הגליל שומם כמו המדבר, תעשה סיבוב ואז תחליט אם אתה כל כך חכם".

      באזורים האלו, אם אין לך אוטו, אכלת אותה. ברוב הישובים יש אוטובוס פעם ביום, נשארו רק טרמפים וזה קצת מסוכן לא? בכל מקרה אין ברירה, מרימים את היד ומקווים שיהיה בסדר. נגררנו באחורה של טנדר ישן למצפה הילה, שמונה בבוקר והמקום שומם, מידי פעם מרעיד את השמים מטוס קרב, מה קרה, מלחמה? הטנדר עשה סיבוב, הוריד מצרכים או משהו כזה ואסף אותנו הלאה, עד למרכז המסחרי של מעלות, תשע בבוקר, הכל עדיין סגור.

      יערות לצד הדרך ואנחנו ממשיכים למצפה מתת, אחר כך שומרה, אחר כך זרעית, מחפש אנשים בגני שעשועים לברר אם פה יהיה הבית החדש שלי, אבל פשוט לא מוצא אף אחד.

      יום למחרת אני ממשיך לסאסא, בודק את צבעון, יורד למירון, עמוקה, ואפילו צפת. בעיר העתיקה נעים בגוף יש צמרמורת. באחת הסמטאות תופס אותי שחור בגדים ואומר לי "גם אני הייתי כמוך, תל אביבי, ותאמין לי מה שמצאתי פה לא תמצא באף דיסקוטק בעיר", תסלח לי, אני בדיוק מפלס את דרכי בחזרה לעצמי, כבר עשר שנים שלא הייתי בדיסקוטק, ואם אנ'לא טועה, רק לידע כללי, קוראים לזה היום 'מועדון'.

      ממשיך לאמירים, אבל שם מרוב צימרים, ספא ושלטים לא רואים את היער. בסוף היום פותחים אוהל וברקע דממת נצח מופלאה, שוב אני מרגיש צמרמורת. מתגבשת משוואה מנצחת: שקט + אותנטיות = שם אני רוצה לגור. למחרת מדרימים לאזור משגב. הכול אפשרי בטרמפים. עוברים בין הישובים. חופש גדול ודווקא גני השעשועים מלאים. אגב מבחינתי זה המדד, האם האנשים מדברים אחד עם השני, האם יש תקשורת, או כמו בעיר מתעלמים ומקסימום מחייכים בהתנצלות אם בטעות הצטלבו העיניים.

      פגשתי אימא מדהימה, עם הבת שלה יפית שחולה בתסמונת דאון, איזה אנשים, איזו תקשורת יפה היתה לנו ביחד. הזמינה את כל המשפחה שלנו לבריכה, על חשבונם. בכניסה, אפילו לא ביקשו כרטיס. דשא גדול, הבריכה עצמה שקועה בתוך ההר וממנה לא רואים אף כביש.

      ליד המים העמוקים, יושב המציל מחויך כמו הזחל אצל עליזה, ומעשן נרגילה. בארץ הפלאות הגלילית, אני מוצא לראשונה מזור. יושבים על כסאות פלסטיק, מלקקים קרטיבים, ואני חושב, לעזאזל, איזו קומבינה צריך כדי לעבור לגור פה. "תלך למזכירות" מציעים לי החברה. שם, שתי מתולתלות מהמאה שעברה מציבות בפני עובדה, "חבוב, כאן יש ועדת קבלה". יו איזה פחד, אין לי סיכוי, נירוטי כמוני, הכי-הכי פחות בא לי זה להרגיש דחוי.

      ת"א מצטרפת לאיחוד האירופי

      בחוץ העצים מנפנפים עם הרוח, שמעתי שחם היום בתל אביב, כלומר, העיר הגדולה כאן היא לא יותר משמועה, אף אחד לא ממש מתגעגע. מחפש בתיק גב הקטן, אולי בכל זאת הבאתי איזה סוודר. בלילה החבר'ה מארגנים מדורה בחצר של אחד השכנים. פיתות על טאבון, ניגונים, כולם פה מה זה מוכשרים, גן העדן של האנשים הרגועים.

      אצלי עדיין הטרמומטר רוטט. עובר יום ואפילו יומיים, מישהו נסע לחו"ל בקטנה והציע "תגורו בדירה שלי בינתיים". מדהים, אני קם בחמש כל בוקר, שומע את הציפורים ויוצא לסיבוב, האוויר הקר לא נעצר בכניסה לגוף אלא חודר ועובר אותי כאילו היינו עשויים מאותו חומר. החבר'ה כאן לקחו אותי לעשות קניות, מן קהילה שכזו. כולם משלמים על כולם ואף אחד לא סופר כמה עלה, וגם המחירים, מכל מקום, די קרובים לרצפה. חומוס, טחינה, לבנה, חלב עיזים אמיתי, זיתים מהעץ, דבש מהכוורת. ארץ ישראל האחרת.

      ביום האחרון, שהיה בעצם אתמול עלינו מפוייסים לרכבת, אפילו לא היה כל כך צפוף כמו פעם קודמת, רק מה, הקטנצ'יק היה חייב ללכת לשירותים, בכל זאת שעתיים מעכו ועד תל אביב. הניאגרה, כמו במועדון טוב בפלורנטין, סתומה ומלאה בפיפי עד הסוף. בהודו זה יוצא ישר למסילה, עדיף, לא?

      בעזריאלי, נהג המונית שמח לקרוע אותנו, 35 ש' עד הבימה. מטפסים בחזרה לדירה, הולך לסופר בסנטר, פתאום שוב הרגשת צמרמורת? מה, תל אביב זה גם הבית שלי. אחרי השממה הגלילית והמוזרות הקהילתית, מדגדג לי משהו אחר בפנים... אירופה, מרגיש לי פה קצת כמו אירופה. הייתם מאמינים?