פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      חיים בתוך קופסה - פרק 10

      בניסיון לנצח את שיטת החיים התל אביבית, יוצאת הקייטנה של י. שוורץ לדרך. האם הוא יצלח את המפגש עם העולם שבחוץ? חלק א'

      החום נגמר והתחלף ברוח. המקום - יפו, השעה 24:00. עומד בתחנת אוטובוס על הכביש שמחבר את שדרות ירושלים ביפו לנוה צדק. לידי ממתינות שתי בנות 17, לאחת מהן כבר פתחו 9 תיקים במשטרה ("אמא שלי תהרוג אותי אם אני אתקשר עוד פעם שיבואו לשחרר אותי ממעצר"). האוטובוס לא מגיע. קמצוץ הסבלנות האחרון שנשאר לקיץ הנוכחי הולך ונעלם. לפניכם כאמור החלק הראשון בסיפור איך עלתה, אך מיד נפלה, אימפריית הקייטנות של י. שוורץ.

      סגרתי עם ההורים על 200 ש' ליום, האוכל וההסעות עלינו - סייעת מהגן ואני. "כלל ראשון בעסקים", אמר הקואצ'ר, "תדע לבחור את השותפים". כמו בהזמנה, חבר נסע לחו"ל והשאיר לי את האוטו. לפי העסקה עם ההורים, הייתי אמור לאסוף כל בוקר, בשני סיבובים, 6 זאטוטים ולהביא אותם ליפו. סך הכול 6 ילדים, כפול 2 = 1,200 ש' ליום.

      בפעם הראשונה זה הלך בסדר, (התמימות, אוי התמימות). כל אחד קיבל שוקו ולחמנייה, החבר'ה קשקשו כמו גדולים "הנה מנוף... ראיתי מכונית... אני ראיתי מטוס, לא אני ראיתי קודם." קצת פקקים, עוברים את השעון, את הפשפשים, שמאלה אחרי הכנסייה והגענו. יורדים לדירה החפורה, שם מחכה הסייעת השותפה.

      ביי חפוז ואני רץ בחזרה לתל-אביב לאסוף עוד 3. הפעם השנייה הייתה יותר קשה. בכיכר השעון נתקע אוטובוס ויש פקק. המזגן גמר את עצמו להיום, חם-חם-חם, הילדים מאבדים את הצפון. בקיוסק קרוב אני קונה לכולם קרטיב לארוחת בוקר. מגיעים רק כעבור שעה, השותפה מרחפת בשאנטי. אני בסבב טלפונים, מודיע להורים באגרסיביות, נוריד ל-180 ליום, אין יותר הסעות. "מה אתה עושה? תשאל אותי קודם", השותפה מתרגזת. ואני לא מכיר אותה בכלל, תזכירו לי איך נכנסנו לעסק הזה ביחד?

      למחרת אני פחות עצבני, הילדים מגיעים מאוחר, אבל לא כולם, רק 4. השאר לא יגיעו. לא ביקשנו את הכסף מראש, עכשיו אנחנו בבעיה, את הפלברה הזו יכולים לעשות לנו כולם. השותפה מנסה ליזום שינוי מעודד. "רוצה שנלך עם הילדים לים? או אולי נלך לגן פה ליד?" בתוך כלוב הזהב הקטן אני מרגיש בטוח, אבל לצאת החוצה?. הילדים כבר מסודרים בשורה, נותנים ידיים, אני מאגף מאחור.

      הגן שומם, נתיישב על הדשא. מאחורי עץ גדול מתגלות 3 דמויות, אחד רזה יתר על המידה, אחד שמן ענק ואחד משופם. מדהים עד כמה גברים יכולים להיראות לפעמים מפחידים. הרזה מתנדנד בצורה חשודה, ביד יש לו חפץ לא מזוהה... אהם, זו סכין מטבח גדולה וחלודה. "זה כלום", מנפנפת אותי השותפה מהמחשבות, "מוכרים פה סמים בגן, זה לא ענייננו". "אבל אנחנו עם הילדים", אני חורק ומדמיין בראש את הידיים שלי כבולות באזיקים, בדרך מהחקירה ביפו למעצר באבו-כביר, בעוון הזנחת בני עשירים.

      אני תמיד מחייך (מבחוץ)

      הנרקומנים מחליפים שקיות. אני משפיל מבט ובוהה בדשא. כל הגוף משדר פחד. כבר 10 שנים לא חשתי אימה שכזו, מתעמק בעלים הירוקים. שיט, הדשא מלא זכוכיות, "שאף אחד לא יוריד נעליים!!!" נפלטת ממני צעקה. הסכין נופלת לרזה מהיד. "מה יש לך?", מסננת השותפה, "תן להם לסיים ונתחפף מפה". עוברים לספסלים, 'החברה הטובים' מתקרבים לעברנו, חוצים אותנו בעיניים מזוגגות כאילו היינו אוויר. הלב דומם לרגע. "קדימה, מתקפלים, חוזרים לגן עכשיו!".

      "מה יש לך?", היא כועסת, "התחרפנת? זה יפו פה. אתה לא צריך להתרגש". אני לא מתרגש אני מזדעזע, "להתראו-ת, אני הולך!!!". היא אוספת במהירות את הילדים ורצה אחרי. "אנחנו לא נוכל להמשיך לעבוד ככה ביחד אם אתה כזה לחוץ". אני? אצלי ה-'לחוץ' זה ה-'טבעי', למדתי להציג החוצה חיוך תמידי, אבל בפנימיות, בטח פה בתל אביב, כל הזמן אני עצבני.

      בארבע וחצי מגיעות המכוניות של ההורים, הילדים מתחפפים. אני פוסע אל האוטו כשאני עדיין בהלם מהתקרית בצהרי היום. על מכסה המנוע נשען, אני לא מאמין, הנרקומן מהגן. הסכין ביד, כולו מזיע. אני מסתובב במקום וחוזר כמעט בריצה לדירה. בדיוק היא סיימה לנקות, "אה... אני אשאר פה עוד קצת, הוא מחכה לי בחוץ". "מי?" היא לא מבינה. "הנרקומן מהגינה", "אוהו, נראה לי שהסתבכת, אני מכירה את יפו, אולי תחכה כאן עד הערב?. "תישארי איתי?", "נראה לך? צחקתי עליך, אני חייבת לרוץ, די אל תעשה מזה סיפור, תצא כבר הביתה, אשתך מחכה".

      אני בסרט, בהלם, אין ברירה, נתקשר לאישה, לקואצ'ר וכנראה גם למשטרה.