פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      חיים בתוך קופסה - פרק 9

      כוס לימונענע בדיזנגוף, סרט פעם בשבוע וטקסי-ספיישל לפעמים. כדי לגור בתל אביב צריך להרוויח הרבה כסף. ירון שוורץ לא מתכוון לוותר

      יצאתי עצוב מהקואצ'ינג. התפכחות מכל האשליות משמעה המסקנה הבאה: כדי לגור בתל אביב חייבים, אבל חייבים להרוויח הרבה כסף. אני לא מדבר על לגרד את החשבונות ואת הכיסים של ההורים, אלא לעמוד כמו בן אדם על שתי רגליים, להיות אחד שיכול לבזבז פה ושם שלושים שקל בבית קפה, סרט פעם בשבוע ומונית כשמתחשק. חיים כאלו אולי נראים פשוטים, אבל עם שכירות וילד בגן, מדובר על לפחות 12 אלף ש' בחודש. מהגן לא יבוא רווחים כאלו. העוזרים של הגננת, שתי סטודנטיות בחצי משרה ואני, משתכרים בקושי 25 ש' לשעה. תעשו חישוב. מה יביא מזומנים, מה?

      צריך להרים את האף ולרחרח, מאיפה אפשר להביא את המכה? מסיבת סוף השנה של הגן תתקיים הפעם במטע צפוני. הקואץ' לוקח אותי טרמפ. נוסעים בשקט, מתבונן בעננים דרך הגג השקוף שמעלינו, מאחור הילדים שלו ושלי ישנים. רגע לפני שנעצמות העיניים ועולה החלום, הוא זורק לי משפט אחד מדיוק "רק תזכור, שכדי להרוויח, אתה צריך לחשוב בדיוק מה יש לך שלאחרים אין, משם יגיע השפע".

      המחשבה על יום בפרדס עודדה אותי, קצת טבע מחוץ לחומות הבניינים. בין העצים הקימו יזמים לונה פארק קטן, עם בריכת שחייה וכמה מתקנים, על אחת המדשאות מתרכזים כל ההורים. הגננת ואנחנו, הסייעים, מחלקים הוראות. ההורים מסתכלים, יש זרימה שונה של אנרגיה סביבי, אחרות שכזו, דווקא לי הילדים מקשיבים, יש להם כבוד, לא מתווכחים, נענים בחיוך. מתארגנים לבריכה, אני נשאר לסדר מאחור עם עוד כמה הורים ופתאום מתחילות השאלות: "איך הולך?... איך היה השנה בגן?... ממשיך לשנה הבאה?... זה בטח מאוד קשה... מה בדיוק הילדים אוכלים?". הי, אני, הגנן הקטן, נכנס למרכז התמונה. קצת נחת. שוכב על ערסל בין העצים, האגו מתרווח בתוך הנפש, בכל זאת יש לעשייה שלי משמעות. הקואץ' נדחף לי מול הפנים: "אתה לא מריח כאן הזדמנות?", "מה, לעסקים?", "ברור!", "הם בסך הכול נחמדים, מסיבת סיום, אתה יודע, מתי שהוא צריך להיפתח". הקואץ' בוחר להרפות ממני בעדינות, "יודע מה? בינתיים אני לא אומר כלום, דברים יסתדרו מעצמם".

      תוכנית עסקית - הגיבוש

      למה הוא מתכוון? מרגיש ממש אטום, אולי מי הבריכה ירעננו לי שדה הראיה. קופץ למים הרדודים, מעלי אמא בביקיני ומשקפי שמש, "אז מה אתה עושה בקיץ?", מה זאת כל ההתעניינות הזו? "תראה, אם אין לך תוכניות אז אני ושאר ההורים היינו שמחים...", האם מתקרבת כאן הצעה קונקרטית?. "פשוט אנחנו לא נוסעים לחו"ל השנה ולאף אחד מאיתנו אין סידור לילדים...", מה? בייביסיטר על כל הילדים של הגן, את יכולה לחלום, אני עכשיו יוצא לחופש גדול, "זהו, שחשבנו אולי תעשה קייטנה, אתה ועוד סייעת, תשכרו מקום, תהיה לכם עבודה, תרוויחו כסף טוב, הרבה יותר מאשר בגן".

      קייטנה? איך לא חשבתי על זה קודם, כל כך מתבקש. מה שלכולם אין ולי יש, זה סבלנות, היכרות עם הילדים וזמן. רק צריך למצוא מקום.

      בדרך חזרה הביתה הקואץ' ואני מגבשים תוכנית עסקית, הוא חושב על 300 ש' ליום, אני לא מעיז להתרומם מעל 150. בערב נוסעים ליפו לראות מקום, דירת מרתף חפורה להשכרה, רק לחודש אוגוסט, בדיוק מה שאני צריך, חצר קטנה צמודה, יש מזגן, מטבח, יש מכולת ליד, בכל זאת יפו, הכול יהיה קצת יותר זול.

      "יפו?" מזדעזעים ההורים למחרת, "כל יום ניסע עד לשם, יש מלא פקקים, לא נגיע לעבודה", בטח, צפונים מרגיזים, אפשר לחשוב מה הסיפור, לעזוב את הצנטרום הסואן כל יום לכמה דקות. "זה נחמד, בדרך חזרה תלכו לים, תבלו קצת עם הילדים". אין עם מי לדבר, רגע, חייבים לפתור את המשבר, מתקשר לקואץ'. "תבטיח הסעות, אל תשאל עכשיו איך, נמצא פתרון, העיקר שתשחק אותה שאין בעיה והכל עליך", והם באמת נרגעו. זה כל הסיפור, העיקר לא לזוז יותר מדי. אז תמונת מצב נכון להיום, בקייטנה שלי חברים וחברות יקרים, כבר אין מקום. לא אל תנסו להידחף או להירשם, גם אין רשימת המתנה, עוד שבוע יוצאים לדרך ביפו, המטרה שלי, פעם ראשונה בעיר הגדולה - להרוויח בגדול!