קבלו מטרה מקורית למחאה עירונית: למה אנחנו צריכים לסבול את רעשי האוטובוסים ברחובות? מדוע אנחנו משלימים עם העובדה שכל פעם שנלחצת דוושת הגז, בקו 5, 4, 63 וכו' וכפתור המהלכים עובר מניוטרל לראשון, ההולכים בחוץ סופגים מהלומת סאונד שמשתווה כמעט לנחיתת מטוס בנתב"ג?
בדרך לפגישת הקואצ'ינג הראשונה בחיי, עולה את רחוב אלנבי מכיוון הים. במקום רוח נפלאה מהמדרון העירוני-טבעי שנבנה שם, ערפילי פיח מישבני אוטובוסים חולפים מרעילים את ריאותי. זה מפריע לי, מה אני יכול לעשות, לא משלים עם זה, להיפך אני מזדעזע. גם אלו שיושבים בפנים, סובלים מאותו רעש וזיהום, רק שעליהם מכסה המזגן, ידידו הטוב של האדם. מביט בהם, הפנים קפואים, באוזניים תקועות אוזניות, גם לנהג. אף אחד לא יכול לסבול את הרעש הזה.
במרכז אלנבי גר הקואץ'. בכניסה לבניין אין שום עדות למקום מחייה לבני אדם. בחוץ יש שווארמה, וחנות נעליים. בפנים, מסדרון אפל שבצדדיו מחסני טקסטיל נושנים. בקצה מעלית. "תכנס, תלחץ את הקוד והיא כבר תביא אותך לקומה האחרונה". שקט תעשייתי נושא אותי אל-על, על הכפתור רשום שם משפחתו אך לא מספר הקומה. הדלת נפתחת ואני בכוך, מצד אחד המעלית מצד שני פלדלת. מצלצל בפעמון, "יבוא", נכנס לעוד מסדרון, עוד פלדלת, אבל זו כבר פתוחה. נכנס פנימה וכמעט מאבד את ההכרה. אני בקומת גג שכל קירותיה שקופים, הקומה מוקפת במרפסת 360 מעלות, מכוסה ברצפת עץ-דק. מימיני נשקף נוף הים התיכון מהרצליה ועד אשדוד כמעט, ומשמאלי, נח בשקט בלתי נתפס כל גוש דן, מלמעלה, אפילו רעשי האוטובוסים נמוגים.
נזכרתי בשיחה הראשונה שלנו בגן. הוא הבטיח שהאימון לא יעלה כסף. "איך זה יכול להיות?" שאלתי. "התשלום הוא דיפרנציאלי, ברגע שתתחיל לעשות כסף, תוכל לשלם, אבל קודם נעלה אותך על האוטוסטרדה".
"על מה תרצה להתאמן?", "אני חייב להרוויח יותר", "ומה חשבת לעשות?", "חשבתי להיות מורה ליוגה או ללמוד באוניברסיטה או להפוך לעיתונאי". "תגיד", אומר הקואץ' "למה או, או ו-או, מה דעתך על גם, גם וגם, גם מורה ליוגה, גם אוניברסיטה וגם עיתונים". "תמשיך", אני מבקש, "אתה יודע כמה אנשים מחזיקים את כל הכסף שבעולם? רק אחוז אחד מהאנושות, לשאר האוכלוסייה יש בעיה עם כסף, מה בעצם עוצר אותך מלהגשים את שלושת המשאלות שלך?"
"אני מפחד שיגידו שאני גרוע". הקואץ' מחייך. "בוא ותכתוב לעצמך תובנה ראשונה. תמיד כשאתה עסוק בפחד, תחשוב מצד אחד מהי המטרה שלך, ומצד שני, איך הפחד מקדם אותך אל המטרה הזו. לרוב תגלה שהוא פשוט חוסם".
אני כמעט ומתייאש, דבריו נכונים, אבל השינוי שהוא דורש ממני עצום. "כמה אתה רוצה להרוויח בחודש?" קוטע המאמן את מחשבותי. "חשבתי על שמונה, אולי עשר אלף בחודש שיוכלו לספק אותי". הוא מחייך, "למה לא שלושים אלף, למה לא חמישים, למה לא מאה אלף ש' בחודש?, בוא, תנסה להגיד את זה 'קוראים לי ירון ואני מרוויח מ-א-ה א-ל-ף ש-ק-ל בחודש'". אני מחייך, חש במבוכה, אחר כך מרצין, אחר כך זה משהו כזה שמגרד מבפנים, אחר כך רועד, אחר כך אני כבר לא שולט, הדמעות נוזלות מהעיניים על הפרצוף, בדירה הכי יפה באלנבי, מקום מושלם להבין בו כמה אתה עצוב. "אתה לא רוצה להמשיך לעבוד בגן?" שואל הקואץ', "לא!" אני מתייפח "אני שונא את העבודה שם, אני מתוסכל מהילדים, מההורים וגם התשלום הוא בלתי אפשרי", "אז למה לקחת את העבודה?" לא יתנו לי כאן למרר בשקט, "לא היית לי ברירה" אני מסננן.
"קוראים לזה בשפה אימונית, החלטה מתוך מקום של חולשה, עכשיו אתה משלם, כל יום שאתה הולך לעבודה את מרגיש חלש, זה מצטבר, זה קשה, בסוף, כמובן, אתה בוכה, תרשום משימה לפעם הבאה. חמש שנים מהיום, אתה קורא את הכתבה שהתפרסמה עליך במדורי הכלכלה, בשל ההישגים יוצאי הדופן שהגעת אליהם, כתוב אותה בעצמך וספר מה קרה, איך הפכת לכזו הבטחה ממומשת".
יורד במעלית בחזרה לצחנה. מהרהר, צריך רעיון, יוצא מהמסדרון, אוטובוס מפויח, נופח עלי זפת. ואז נופל לי האסימון, לא בקשר לכסף, דווקא בקשר למחאה לא-אלימה כנגד אוטובוסי העיר. אז בכל פעם שרעשן-נפחן-מרגיזן-מלכלכן שכזה עובר לידכם, קחו את האצבע המורה וסגרו עמה בהפגנתיות את אוזן ימין, בדיוק כמו בתמונה, אולי עוד חמש שנים, יכתבו עלי שהתחלתי מהפכה.