פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      חיים בתוך קופסה - פרק 7

      למה בגן היאפי ההורים מגיעים מאוחר, ועל הדרך האיטית והקשה להרוויח 250 ש' למחייה בעיר היקרה. ירון שוורץ נקלט בתל אביב

      איך בדיוק אפשר להירגע משבוע עבודה בגן-ילדים? שעה בים, בית קפה, וסרט טוב? אממ, באמת שרציתי לצאת אבל בדירה הישנה ששכרנו, המטבח נרקב מבפנים, הכיור נוזל, והשיש מלא כתמים. אז במקום לבלות הזמנתי ביום חופשי שכזה איש מקצוע, וביחד, חוץ מלתת עבודה, גם פרקנו על השיש המסכן, כל אחד מאתנו את תסכוליו האישיים.

      כאמור, כבר יש לי עבודה. בגן-יאפים משלמים לזוטרים עשרים וחמש שקל לשעה. סדר היום שלי מזכיר צבא. השכמה בשעה שש, קצת הכנות, ארוחת בוקר ואחריה, הקטנצ'יק ואני יוצאים לגן. מדווש את דרכנו באופניים, בשבע ועשרים אנחנו שם. השער נפתח בעוד עשר דקות, אבל אף אחד לא בא. אני מטאטא, מסדר את ארגז החול, מאכיל את הארנבים, חותך קצת פירות וירקות. רוח אחרונה של בוקר מנשבת בחצר, אחריה, יגיע החום הגדול. "אבא, איפה כולם?" החכם הקטן נוגע בנקודה רגישה, האגו. ההורים לא באים, גנן חדש, אתם יודעים לא ייקחו סתם סיכונים.

      בחזרה לשיש, צריך לשייף את הקצוות, סיליקון להוריד ולשבור חתיכות בטון חומות. עכשיו, הוא בדיסק, אני על ההדק של שואב האבק. שלוש ארבע ו...מפעילים את המכונות, בתוך הרעש שוב מתגלגלים להם בראש הדמיונות.

      50 ש' איך שנפתח היום

      אחרי יומיים הגננת עשתה טובה והסבירה למה כולם מאחרים "זה לא אתה, ההורים האלה מתחילים לעבוד לא לפני עשר, הביתה הם חוזרים בסביבות חצות". "ואת אבא הם רואים רק בבקרים?", "בדיוק, הולכים לבית קפה, ארוחה, עוגה ומגיעים לגן", "חמישים שקל להוציא עוד לפני שמתחיל היום???". הגננת מרצינה "שמע, לא רוצה להטיף לך מוסר אבל תצטרך להתבגר, לא לכולם חיתולים וילדים זה הכול בחיים", מה את אומרת? גם לי לא, אני פה מחוסר ברירה, אם הגן לא היה עולה כל כך הרבה כסף, הייתי מחפש משהו אחר להתחלה.
      בא לי להרביץ לשיש עם הדיסק. לא כולם נולדו עם הכישרון להרוויח. אגב אני מכיר כמה כאלה, בשעה שהם מגלגלים את הירוקים, אנחנו בגן נכנסים למצב של הוריקן. פצצת תבערה של אנרגיות ילדות מתפרצות לחצר: הבלונדי צריך חיתול, השיער השחור רעב, הנמוכה רוצה סיפור, המגודל רוצה מוזיקה, השמן רוצה לאכול, הרזה רוצה לישון. הגננת בתור שוטר, ואני בפנים מכין צהריים. פלאשבקים מימי המלצרות בזמן הארוחה - "אפשר צלחת כחולה...לא, ירוקה!...אני כוס אדומה...אני כוס כתומה...לי מזלג קצר...לי רק כפית...לא אוהב תפוח אדמה...נשפך לי מים...ליאור צבט אותי...", התחושה נעלמת מהרגליים, הגב משדר קריאות מצוקה והגרון צרוד.

      מתכוננים לשנת צהריים, מקלחות, מחליפים בגדים, פיפי אחרון ומפזרים מזרונים. מרדים את הילדים, בקושי מחזיק את עצמי. העיניים נעצמות, מפל מים בלב יער טרופי, מים מטפטפים על מצחי. פותח ת'עיניים, הגננת שם עם הסמרטוט, הכלים מחכים בכיור, האקונומיקה בשירותים, הצעצועים בחצר ועוד רבע שעה ההורים מגיעים. בן-אדם אחר היה מגיע להתעלות רוחנית, אצלי רק מועקה ודיכאון. הקטנים בוכים, שוב מים, סבון, מגבון, אחד עשה פיפי במזרון.

      להתפרק עם שיפצוניק

      הלו, הלו, צועק עלי השיפוצניק, מה אתה חולם, תיכף יהיה חור בשיש, תירגע עם הדיסק. רק עוד קצת אדון איש-מקצוע, עוד כמה דקות ואני מפרק הכול, תבוא כל שבוע ותן לי לכסח. מה רציתי קצת כבוד על הטיפול היפה בילדים, אבל ההורים, באים-לוקחים-ונעלמים.

      רק אב אחד בודד, שואל: "תגיד, מר חדש-בגן, אתה בהשתלמות או שבאמת חשבת להפוך את זה לפרנסה?", לאיפה הוא חותר בדיוק, "אם אתה עושה את זה מתוך חזון ועקרונות אני מבין, אבל לא ככה עושים כסף, מאתיים חמישים שקל ליום? אתה יכול לעשות את זה בשעה, אפילו בחצי מהזמן, בעשר דקות", גם הוא חייב לרוץ כמובן, אבל משאיר אצלי כרטיס ביקור 'מאמן – לכסף ולחיים'.

      השיש מוכן, בצד שהגזמתי הוא הפך לצר, יותר נקי, אבל גם יותר מכוער. עכשיו צריך לנקות את כל הבית מהאבק, לשטוף, לנגב, לייבש, להכין לאכול. אין ברירה, אחר-כך אתקשר למאמן, חייב להתגבר על האגו, זה כואב בכל הגוף, איך מרוויחים יותר כסף? אין לי מושג, אבל אני כבר מבין שלא אוכל לעשות את זה לבד.