מחשבה צלולה לקיץ הלוהט: החיים זה כמו גלידה, אם לא מנצלים אותם הם נמסים ונגמרים. הילד בגן והחיים שלי אמורים להתחיל, במקום זה אני מתחבא בדירה ומתבונן על קרני השמש שחודרות את תריסי הפלסטיק. בסך הכול חלפו להם מספר שבועות, ואותו אדם שהתרגל לגור ליד פלגי מים, קופים ועצי בננות, הפך את עורו, נכנס לקופסה וקפא. האמת, אני פשוט סובל מבושה.
נסענו בערב במונית לחוף הדרומי, 42 שקל כיוון אחד, לא נורא, נספוג גם את זה. בתוכנית, מסעדה ואז מדורה בחברת הורי הגן. לבשנו את הבגדים הכי יפים שהבאנו מהודו. שרוואלים לבנים וחולצות פשתן. בכניסה למסעדה הבנו שטעינו בגדול, מבטו של השומר בכניסה סילק אותנו בעיניו הרושפות. המסר עבר באופן תת-קרקעי אך ברור 'לחברה כמוכם אפילו לשירותים לא הייתי נותן להיכנס'. אנחנו מגוחכים, הבגדים הבהירים, שיא האופנה ההודית, על רקע השקיעה התל-אביבית הפכו חיוורים. כאילו קטפנו פרח לוטוס למרגלות ההימלאיה, וניסינו לשמור עליו פורח וזוהר, אבל בהשתקפות בבואתנו על קירות המסעדה גילינו שהפרח קמל ובכלל לא שמנו לב. שם בפנים, מנצנצים המחשבים הניידים, הנשים בשמלות ערב שחורות והגברים בחולצות יוקרתיות ונעלי עור מחודדות.
הגננת מזהה אותנו מבעד לחלון "תכנסו, הצטרפו אלינו", "תודה אכלנו בבית" אנחנו משקרים. מי שחי כמו מלך בהודו, ירד לשפל המדרגה. אנחנו ממש רעבים. אני קופץ למאפיה, עשר דקות משם, מנה לשניים עולה שלושים שקלים, שתייה עוד עשרה שקלים, נשמור את הבקבוק, אולי נמלא מהברזים בחוף.
אחרי שעה הגננת וההורים יוצאים מהמסעדה, ניגשים לג'יפים וכל אחד מוציא כמה קרשים. השמלות השחורות הופכות לבגדי חוף וגברברי הגן, בחולצות צמודות ומשקפי שמש מניעים את המדורה, האש עולה ובקבוקי יין נפתחים. מנסים להיראות נינוחים אבל אנחנו מאוד מכווצים, ההורים עסוקים ביניהם ותוך כדי מפשירים את היחסים איתנו. מתחיל ספיד דייטינג של היכרויות. מה באמת חזרתם מהודו וכו'... לא ממש עובדים... אהה, ממה חשבתם להתפרנס... לא יודעים?... למדתם משהו... החקירה מוציאה אותנו כלומניקים מוחלטים. אני עובר להתקפה, "...ומה אתם עושים?!" ובכן: סטרט-אפיסט וגרפיקאית, מוציא לאור ועורכת ספרים, הגיטריסט של... ומפיקה, בימאית ועיתונאי, חוקר ומתכנתת, רופאה והקונידטור של..., אדריכלית ומרצה, וכן הלאה, זוגות-זוגות מתיבת-נוח של המקצועות החופשיים.
מי הם יצרני הכסף?
האמת, אף פעם לא עניין אותנו הכסף, תמיד היה לנו קצת וזה הספיק. גרנו במקומות שתרבות הצריכה בהם הייתה מינימום, ולא היה מה לקנות גם אם מאוד רצית. הדשא אצל השכנים, אף פעם לא היה ירוק יותר.
עכשיו זה מרגיש כמו שני טירונים שנכנסו בטעות לליגה של המקצוענים. תמיד הייתי בטוח שיצרני הכסף הם אנשים נוראים ואיומים, סטיגמה שגדלים אליה מתוך גאוותנות של חסכים. אבל כאן כולם נחמדים, רגועים ושלווים, ללא נקיפות מצפון, ללא אידיאולוגיות מוחצות על צמחונות וחינוך ביתי, כל אחד עושה את הדבר שלו ומתפרנס מזה ו ב ג ד ו ל. למחציתם דירות גג שצופות לים, לאחרים יש בבית הרבה חדרים.
הערב נגמר בחצות, חבל להוציא עוד שקל, נלך ברגל הביתה. בכניסה לנווה צדק, עוצרת לידנו משפחתית ענקית עם גג נפתח. בפנים, אחד האבות "צריכים טרמפ?" מציע לנו האביר, חבל להתנגד, כל מה שנגיד ישמע לא כל כך מוצלח. יושבים מאחור, חגורים, כמו שני ילדים קטנים, בוהים בגג הפתוח, מצב הרוח על הפנים.
אז ממה אני מתבייש, למה אני מתחבא בדירה? לא יכול לצאת החוצה, כל מי שאני מביט בו, מחזיר לי את בבואתי כמו דרך מראה שבורה. אפילו הגננת, אחרי כמה ימים שואלת בפעם השנייה "אתה מתכוון לשלם לי מתישהו?" "האמת", אני נשבר, "אין לנו אגורה, אין לי מושג איך נעשה את זה". "אתה באמת נראה מאוד מיואש", היא מחזירה, "אולי תתחיל לעבוד", אבל במה, אני לא מסוגל, וגם, רק עכשיו שחררתי את הקטן, אני רוצה להיות קרוב אליו. "אז תעבוד כאן", "את מתכוונת בגן?", "תמיד צריך פה עוד יד, ותכף מתחילה הקייטנה".
כמו בטלנובלה אמריקאית, על האיש הפשוט שמגיע מהכפר אל העיר הגדולה, כנראה שאני עומד להתחיל את מסלול העבודה בחיים הללו, ממש, אבל ממש מההתחלה.