פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      חיים בתוך קופסה - פרק 5

      לירון שוורץ אין אוטו, גם לא אופניים. בתל אביב הוא הולך ברגל, מנסה להתמודד עם רחוב הפלירטוט, סימטת החרדה ומפלס הקנאה

      אז מה עדיין אין לנו בבית? אין לנו רהיטים. לא מיטה, לא ארון, לא ספה, לא שידה, רק שולחן קטן במטבח שהבאנו מהרחוב, ושני כיסאות דהויים. טלוויזיה? – אף פעם לא הייתה לנו.

      גם רכב, אופנוע או אופניים אין לנו. שני דלפונים, הולכים ברגל. הבעיה העיקרית עם הסידור הזה, היא שצעידה בעיר, ללא קירות הגנה, יכולה להוביל את האדם בדרכו, לרחובות ללא מוצא. כמו למשל, לרחוב הפלרטוט. הבוקר חם במיוחד, ואנחנו מרחפים בהליכה איטית לכיוון הים. אני והילד עם עוד בחורה, עגלה וזאטוטה. "בכל גן ילדים בתל אביב יש לפחות שני הורים סליברטאים", היא אומרת, "סליברטאים?", "אתה יודע כאלה שכולם מכירים, מפורסמים". גם היא חלמה בכיוון, הגיעה לעיר בתור רקדנית, אבל עברה לחיתולים. "הייתי חייבת כסף", ועכשיו היא מטפלת במשרה מלאה. "שני ההורים שלה..." מצביעה על החמודה שבעגלה, "מה זה יאפים, חבל לך על הזמן, רק בכסף, עובדים 24/7".

      אני מתבונן בתנועותיה כשהיא מסדרת את התינוקת בעגלה. אמרה שיש לה בן זוג, 'חבר' קוראים לזה בעיר, חזרנו לכיתה ח'. חבר שלי פה... חבר שלי שם.. .הרבה דיבורים אבל הם נפגשים כל יום רק בתשע בערב, ולפעמים כשהוא משחק כדורסל אז בכלל לא. היא לובשת גופיית בלט מאוד צמודה, הכתפיים חשופות ומספרת איך בתור מטפלת היא מרוויחה משרה מלאה ואפילו נוסעת לחו"ל עם המשפחה. סליחה, השיחה הזאת באמת מאוד מעניינת, גם את מעניינת, אבל שם ממול, 100 מטר מאיתנו, בקצה הזווית של העין, צועד לו גבר זרוק, תלתלים, שרוואל וחולצה מהוהה. לידו צועד ילד, שלי ושלו כך נראה, באותו הגיל.

      הרקדנית צוחקת, "יו, זה איציק", מגניבה לי חיוך, "היה לנו סטוץ פעם, אני לא מאמינה שיש לו ילד". סטוץ? אני עוד קצת חנון, מעדיף כרגע את איציק. "סליחה, כלומר, אני מתכוון... נעים מאוד, אני ירון... אה, אתה והילד... לאיפה הולכים?" המתולתל מרים ראש ומביט מבין השערות. אדיש לרקדנית, נראה שהדיבור עבורו הוא סוג של מאמץ, אבל בסוף הוא מצליח: "לגן!!?" תשובה נכונה. "גן-טוב?" אני שואל, "קטן ומלוכלך אבל הגננת מיוחדת". "זה גן-קופסה, יענו בדירה?" "לא, בית פרטי עם חצר קטנה". מגניב, אולי הוא יהיה האבא-חבר הראשון שלי בת"א.

      הכל בוער בתל אביב

      גן שלנו מה נחמד הוא, באמת קטן ומלוכלך, בוץ ונמלים, כמו בהודו, אפילו חשתי עקיצת פשפש, אבל הסטריליות ואני ממילא לא חברים טובים. אז כמה עולה? שוב אותו סכום, ארבע ספרות, אללה יוסטור, יחד עם הדירה זה כבר 5,000 בחודש, בלי שום דבר מסביב. "יש לכם איך לשלם, אתם עובדים?" מכה מתחת לחגורה מכיוון הגננת שולחת אותי לרחוב החרדה.

      איציק השאיר את הילד בגן ואמר שלום, הרקדנית המתינה דקה, ביי חפוז, ונעלמה אחריו. מטלפן לאישה, דו"ח מצב דנים בס?כום. "זה בסדר, אל תפחד, יהיה לנו כסף, אולי מצאתי עבודה". "מה, מה?" מנסה להישמע מאושר. "עוזי התקשר אלי", עוזי??? הא?קס, "כן, ומה הוא רצה?", "יש לו המון עבודה, הוא צריך שותפה, כנראה שנתחיל לעבוד ביחד", דווקא שותפה?, ואת בת-זוגתי?, מה רע בשותף ומה פתאום הוא מתקשר? אוקי. מדובר במצב חרום, הגעתי לרחוב הקנאה.

      "מה אתה בהלם? אתה רוצה לשים את הילד בגן, מישהו צריך לעבוד, וזה מה יש עכשיו".

      בדמיוני הגעתי לרחוב הייאוש. אני שותק. "אתה מקנא? די באמת, תהיה רציני". דווקא עכשיו בא לי להיות ילדותי. הגננת בחושיה המחודדים מתערבת: "אתה בסדר? אולי תשב, כבד עליך החום היום?", מנתק את השיחה מבלי להיפרד, יותר מידי חוויות בשתי דקות. שותה כוס מים ומנסה להירגע. "היום בערב אנחנו עושים מדורה בחוף הדרומי כל ההורים, בלי הילדים, לפני זה נאכל שם למעלה במסעדה, תבואו, תכירו את החבר'ה". מסעדה, מדורה, לילד כבר יש כאן חברים. אני בכלל בדרך לרחוב הנקמה.

      כשאתה גר לך שם בגליל, בהודו, בפרברים, כל הרגשות שקשורים ליחסים, איך נאמר, קצת נמוגים. יש פחות עניין, המתח יורד, אבל כשמגיחים לתל אביב, הכול חי, בוער מתחת לפני השטח. גם אם חשבת שאתה כבר רגוע איזה עשר שנים, כאשר תלך בדרך הרחובות ללא-מוצא, תגלה שהרוגע שם, מחוץ לעיר, הוא בסך הכול, לא יותר מסוג של הדחקה.