פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      חיים בתוך קופסה - פרק 4

      ירון שוורץ ממשיך לחפש את הגן התל אביבי-אולטימטיבי ועל הדרך לומד איך לאמן את שרירי הפנים כדי לא לחייך

      איזו בדידות! כל יום אני רואה אותו בדרך הביתה, כשאני והקטנצ'יק ואני חוזרים מאימון כדורגל לקטקטים. יושב לו שם, שיער בלונדיני ארוך ועל הברכיים ילדה קטנה. אני כאן, הוא כאן, המילים כנראה, מעדיפות להישאר עמוק בפנים. בימים האחרונים התווסף לשתיקה פרצוף שמזכיר שטיח. שפתיים קפוצות והשפלת מבט, כאילו היה רוצה להודיע לי 'אני? בלתי נראה'.

      דמיון חולף במחשבותיי, כותרת העיתון: "'תל אביבים מחייכים פחות!!!', ממשיכה הידיעה - מה שהתחיל בקבוצה קטנה של נשים וגברים שבחרו להפסיק עם הפעולה המגונה, הפך בשנים האחרונות למכה עירונית. יותר ויותר תל אביבים מסתובבים עם פרצוף קפוא, אפשר לומר אפילו מפוחד, שמבקש, אל תביטו לנו בעיניים, אנחנו לא פנויים לקשר".

      צעיר מידי בעיר מכדי להתייאש, כשמשימת מציאת הגן לבני מונחת על כתפי, אני ניגש לאמא הכי ג'ינס-טי-שירט-סניקרס בשדרה. מבטה בתגובה ארוך-ארוך, מתחיל מלמטה, הנעליים, עולה למכנס, חגורה, חולצה, פנים, המסגרת של המשקפיים, התספורת. הנהון קל, הנתונים מתערבבים, האם אזכה בהתייחסות?, האם אקבל תשובה? הנה זה בא, משקפי השמש מוסטים מטה. אני מחייך חיוך גדול, אופס-טעות! העדשות הכהות חוזרות למקומן, גבה מזדקף ותשובה חד משמעית, קשוחה וישירה נפלטת מפיה. שלחה אותי לאיזה גן של חברה, זה מקום פרטי, לא ממשלתי, כך אמרה, אבל אין חצר, זו רק דירה.

      חינוך לחיי קופסה החל מהצעד הראשון. אנחנו מתקשרים, עונה אחת צרודה, אזור בר-כוכבא, קומה שנייה, דירת חמישה חדרים. מגיעים, הדלת נפתחת, ריח עשן סיגריות חמוץ דבוק לקירות, עשרה זאטוטים, "אין חצר?", אני מעיז, "לפעמים הולכים לים", עונה הצרודה, "לפחות ארבע פעמים בקיץ, אבל יש מחשב, משחקי וידאו ומרפסת שמש... רוב הילדים מעדיפים טלוויזיה", מלהגת הסיגריה. "רוצה קפה?", רוצה לברוח. פתאום מגיחים כל ההורים, חוטפים את הילדים בזריזות ונעלמים. שוב הקטנצ'יק ואני לבד ברחוב, מדדים בבדידות לכיוון השדרה.

      יושבים על ספסל, השדרות עמוסות, פיק-אפ פלייס שכזה, חבורות-חבורות יושבים ההורים, קליקות סגורות, קבוצות חיוך פרטיות. לעוברים ושבים מבחוץ שמורים פרצופים קמוצים. מחליט להיכנס בכוח: "תגידו", מוריד ת'חיוך ושואל בקול כריזמטי-שרמנטי "מכירים גן טוב לילד?" בעדינות, אם אפשר לומר, אני נשלח לחפש את המטמון באזור אחד-העם.

      ילד, שפר הופעתך

      הפעם זו דירת מרתף "יש חצר?", "בטח", עונה הגננת. דלת פלדה מובילה לגינה חפורה, אנחנו בעצם מתחת לאדמה, "אפילו יש כאן שמש לכמה שעות ביום", היא מתגאה. מתקני הפלסטיק מעלים אבק, "אל תגידי לי... הם מעדיפים טלוויזיה", "רואים שאתה מכיר ילדים", היא מחייכת בשמחת-אמת, ומוסיפה "אבל אצלנו הילד גם ל?מ?ד", "ל?מ?ד?" אני משתאה על העברית הססגונית. "ל?מ?ד!", פרצופה מרצין בצורה מאיימת, "מהרגע שהילד מגיע בבוקר לגן, עד אחרי הצהריים הוא ל?מ?ד, אנחנו דוחפים לו, הבעה, חשבון, חגי-ישראל, תורת ישראל, אהבת הארץ, ל?מ?ד, ל?מ?ד ול?מ?ד, אתה לא תאמין איזה יכולות יש לילדים בגילאים האלו".

      על הקיר ממול תלויים מפת המדינה, דגל ישראל, הנשיא וראש הממשלה, שני האחרונים מהנהנים באישור "ל?מ?ד!". מטוסי קרב ממריאים בדמיוני, אני מצדיע לגננת ומודיע בגאווה: "אה, רק חזרנו מהודו...", שנינו נסוגים לאחור ונמלטים מהבור.

      "...ישמור השם", היא מזדעקת מאחורינו, אבל אנחנו כבר בדרך לשדרות פיק-אפ והערב יורד. עוד ניסיון אחרון אחד להיום, שתי אמהות לאותו ילד, דווקא מסבירות פנים, הגן פה ליד הוא מקסים ומדהים. דירת קרקע עם גינה, קירות בצבע פסטל, חללים גדולים, צעצועי עץ וחדר אוכל מרווח.

      אני מסונוור, "כמה עולה?" שואל את הגננת הקטנה "3,200 לחודש, בלי החוגים", יותר יקר מהדירה, חייבים לשמור על פרצוף של קול, למרות שבנפש הקירות מתמוטטים. מהנהן ברצינות ופולט "מעניין, דווקא מצא חן בעיניי, אנחנו נחשוב על זה". הגננת משאירה בידי דיסק די.וי.די. עם מסיבת הסיום משנה שעברה, "תמהר, המקומות נגמרים". שתי גבותיה מתרוממות, היא מחייכת את החיוך הכי מקסים, האם היא רומזת למשהו? קופץ שפתיים כמו שלמדתי מהבלונדיני ומצביע על הילד "מצטער, אנ'לא יכול להישאר".

      צועד משדרות פיק-אפ בחזרה לשכונה. הקטן חושדני מתמיד "אבא, למה אתה כועס?" צודק, פתאום נהיה לי מן כזה פרצוף רציני, ממה אני מוטרד, בסך הכול הגננת קצת פלירטטה. זה הפוזה חמוד, בדרך למצוא לך גן ילדים הרצינות הולכת להחליף את החיוך. כמו שאומרים פה החבר'ה – תתחיל להתרגל.