בנייה נכונה

ביתה של האמנית גילה שטיין, בכפר שמריהו, הוא בית אישי במיוחד. בכל אחת מפינותיו מגולמת אישיותה האומנותית, יחד עם אהבתה לאירוח, מעשיותה ודרישתה לשלמות. הבית תוכנן לפני למעלה משלושים שנה. "כבר אז", מעידה גילה, "ידעתי בדיוק מה אני רוצה". גילה, רצתה בית שטוף אור ונטול תריסים, מטבח שישמש כמרכז הבית, וסטודיו בו תוכל לעבוד וליצור מבלי להפריע, "גם אם באמצע הלילה מתפרץ אצלי רעיון כלשהו". הוסיפו לזה חללים, המאפשרים זרימה נעימה של אורחים בין הסלון, חדר האוכל, המטבח והחצר המטופחת, וזהו, כאמור, "בית בדיוק כמו שרציתי", אז והיום.

בצד דלת הכניסה המקומרת, שעיצבה גילה, ניצבים שני פסלי דמויות עירומות זהות במראן, אך שונות זו מזו. האחת עשויה יציקת אלומיניום מלא מעובד בפטינה דמוית ברונזה, והשנייה עשויה יציקת גבס. פסלים אלה הם חלק ממערך של תשעה פסלים, שייטלו חלק בתערוכה שגילה מתכננת, בשם "אחת מתשע",שתעסוק בנושא סרטן השד. מחלה שתקפה את גילה פעמיים, ופעמיים היא יכלה לה!

בפאטיו, שבצידו המזרחי של הבית, ניצבות קונסטרוקציות ברזל בגבהים שונים, שבקצותיהם ראשים. גם הם יהיו חלק מהתערוכה המיועדת, אם כי קשה לתאר את הפאטיו בלעדיהם. זוהי פינת חמד, המשמשת לאירוח בעיקר בימים חורפיים. כולה דק עץ, והגג עשוי מעמודי חשמל, עליהם פרוסות מחצלות. ברצפת העץ ובקורות שמעל תאורה, המדגישה את קימורי דלתות היציאה מהבית אל הפאטיו, ומאירה את הפסלים, הניצבים כמעט צמודים לקיר.

המרפסת, בצידו המערבי של הבית, משמשת לאירוח בכל עונות השנה. היא משתלבת בזרימה שהייתה כה חשובה לגילה בעת תכנון הבית, ונגישה כמעט מכל מקום: מהגינה, מהמטבח, מהסלון ומחדר האוכל. מדובר במרפסת מקורה, היוצאת אל הגינה. במרכזה שולחן נזירים עתיק, מהמאה ה-18, שהביאה גילה מפריז. לצידי הקשתות הבנויות, התוחמות את המרפסת, וילונות בהירים ,שנועדו להגן על השולחן ואורחיו מפני השמש ו/או הגשם. השולחן הכבד וכסאות הבמאי הקלילים, העשויים מעץ בהיר וברזנט, משתלבים בלובן הקירות והוילונות המושחלים על מוט ברזל, ומעניקים למקום אופי ים תיכוני.

הקשתות הן ממאפייני הבית. "אני אוהבת קשתות", אומרת גילה, "הן כמו מסגרת של תמונה". ואכן, במבט מהמטבח אל עבר עץ הזית שבחזיתו, נראה העץ מבעד לקשת כציור ממוסגר מלא הוד.

גילה, היא פרפקציוניסטית באופייה. להבטחת דיוק ושלמות בבניית כל הקשתות אשר בבית, ערגלה מראש קשתות ברזל בגדלים הדרושים, על מנת שייצקו לפיהן. מה שבטוח בטוח. "הקימור שבקשתות נותן רוך", היא אומרת ואולי זו הסיבה, שמוטיבים מעוגלים ורכים חוזרים גם בפנים הבית. למשל, המדרגות המוליכות למפלס התחתון בסלון, הקיר המעוגל שלצידן, ואפילו גוף התאורה העשוי אבן כורכר, אותו עיצבה גילה כגליל.

כמי שנהגה לארח עשרות אורחים, ולבשל בעצמה, המטבח היווה תמיד את לב הבית וחלק ממסלול הזרימה. מדרגות הבית היו תמיד רחוקות מחלל האירוח, על מנת לאפשר לבנותיה להתנהל חופשי בבית, גם בשעת אירוח רב משתתפים. כאם, המודעת לעובדה, שמגיע היום בו נוטשים הילדים את הקן, השכילה גילה למקם את חדרי הבנות בקומה העליונה. כיום, מנוצלים חדרים אלה כחדרי אורחים.

אגף השינה, של גילה ובן זוגה לחיים, ממוקם בקומת הביניים, בין הסלון ואגף הילדים. תכנון זה היה חשוב לגילה על מנת להימנע מיצירת חלל בלתי מנוצל באמצע הבית, בין הקומות.

בשלושים שנות מגוריה בבית, פרי תכנונה, הוא עבר שינויים מזעריים בלבד, בשני מקומות בבית הקרובים במיוחד לליבה: במטבח ובסטודיו. מרפסת המטבח סופחה, וכיום ניצב שולחן אוכל עגול בהמשך המטבח, בין שני חלונות זכוכית ענקים, הצופים אל הגינה. האור שוטף את המטבח כולו, ומיקום השולחן יוצר מעין חדר קיץ תמידי שכיף להסב אליו ולסעוד סביבו.

הבנות גדלו וגילה ניצלה את מה שהיה מרפסת המשחקים שלהן, כדי לסגור אותה ולעבוד בחלל הנמצא בבית, אך גם נפרד ממנו. הגינה, הצמודה לאגף זה של הבית, מנוצלת כיום לעבודות הפיסול הגדולות ו'המלכלכות', ומה שהיה חדר המשחקים של הבנות – משמש כיום כגלריה לעבודותיה של האמנית.

רוב הרהיטים הפזורים בבית נאספו במהלך 30 שנות מגורים במקום. את חלקם הביאה גילה ממסעותיה בעולם, כמו ארגז מצעים מהמאה ה-18,שתי כורסאות ברזל גס, שהובאו מסאנטה פה ושידות אנגליות עתיקות, שנצבעו ושופצו על ידה.

במיוחד גאה גילה בשולחן הקצבים בן 200 השנה, שהובא מפריז. השולחן עשוי אבן צפחה, המקובעת על רגלי ברזל יצוק. על שולחן זה מוצג פסל אישה צעירה בעירום. הפסל עשוי ברונזה בפטינה לבנה בדמותה של מיכל, בתה של האמנית, שנאותה לדגמן לפני אימה.

סגנון האירוח של גילה השתנה מעשרות אנשים לאירוח מצומצם סביב שולחן. שולחן חדר האוכל, שיצרה, עשוי פלטת זכוכית עבה במיוחד, המונחת על בסיס יציקת אלומיניום אפרפר, משולב עם שרשראות ברזל כבדות ואדני רכבת כבסיס. זוג רגלים מחוטבות, שפיסלה גילה, 'פורץ' מבעד לקיר חדר האוכל, וצבען האדום מוסיף חן וקריצה.

עבודותיהם של אמנים מעורכים כקופפרמן, יאן ראוכוורגר, מאנה כץ ויחיאל שמי מעטרות את הבית, ומשתלבות בריהוט הקלאסי וביצירותיה שלה. בפינת הסלון, סמוך למרפסת, ניצב כסא מפוסל בדמות אישה יושבת, וכמו מזמינה: שבו עלי. ביציקת האבן ממנה עשוי הפסל יש חספוס, והבליטות שבמבנהו "יכולים לעשות מסג' לגב היושב עליו" צוחקת גילה. הפסל נעשה עוד לפני שגילה חלתה, "כאילו משהו דחף אותי לפסל משהו כזה, שיתממש".
גילה עובדת על תערוכת הפיסול מספר שנים. מבחינתה, העבודה והנגיעה בזיכרונות המחלה, מהוות תהליך של הזדככות, תרפיה והסתכלות אופטימית על החיים.

מול ביתה ניצב ספסל אבן בן שלוש דמויות. המרכזית שבהן היא אותה 'גברת' מסלון ביתה של גילה. הספסל הציבורי ממוקם באמצע הדרך בין ביתה לבין בית וייל, שם מתוכננת בימים אלה תערוכה, שתחשוף כישרון נוסף של גילה שטיין: צילום. התערוכה תיקרא "הבית מול הבית", דהיינו, בית וייל שהוא מוקד לפעילות תרבותית של ילדים, נוער ומבוגרים, מול בית מגוריה של גילה, אותו יצרה וטוותה בעצמה במהלך 30 שנה.