דרררררר, ברררררר, דררררר, ברררררר. פטיש האוויר מפלח את הקירות בהבימה. קנוק, קנוק, קנוק... דררררר,ברררררר. דווקא כשאנחנו עומדים בפני החלטה כל כך חשובה, אין לנו רגע אחד של שקט להבין מה לעזאזל אנחנו עושים. טינג, טינג, טינג, במקום מקדשים עם גונגים טיבטיים, אנחנו מצויים בליבה של רעידת אדמה אורבנית - עד היום לא ביקר הבן שלנו בשום מערכת חינוך, לא היה דקה אצל בייביסיטר, לא ישן אצל סבא וסבתא. ככה אנחנו, מה שנקרא הומסקולינג, כלומר חינוך ביתי, או יותר נכון, אן-סקולינג, כלומר, ללא חינוך, הילד איתנו, באשר נלך, שם גם הוא יהיה.
דרררר, ברררר, מנגן לו הפטיש, חלק מהבריחה להודו היה כדי לא להתמודד. למה לריב עם קרובי המשפחה וחברים על ההחלטה לא לחנך את הילד. מה הוא כבר צריך לדעת, למה לעמת אותו עם אנשים שלאו-דווקא אכפת להם ממנו, שיש להם עוד עשרים-שלושים ילדים על הראש. חגי ישראל? אנחנו יודעים טוב מאוד, לדבר? ללכת? לשחק? מה עוד ילד קטן צריך לדעת או לעשות?
טינג, טינג, טינג, לא זה לא פטיש האוויר, אלא האסימון שנופל. כאן החיים לא עולים ארבע מאות שקל לשבוע. לפחות אחד מההורים חייב להיות בעבודה כל הזמן. כל הזמן? אהה, אחד צריך להיעלם מהבוקר עד הערב והשני יהיה תקוע בבית עם הילד. התנדבתי ראשון.
דרררר, ברררר, בהבימה עובדים גם בלילה, מזיזים רמזורים, שותלים עמודים. אנחנו מתעוררים מאוד מוקדם, הגברת מתכוננת לעבודה, הקטנצ'יק ואני מתלבשים ויוצאים לסיבוב בוקר. הגנים הציבוריים כאן מוזרים, הרצפה עשויה מריבועי פלסטיק שסרחון עולה מהם וליד הפחים כוסות ריקות של טייק-אווי, מה קרה לארגז החול הפשוט? על הספסלים מפוזרות עלמות צעירות, המבט האפתי לכיוון העגלה מעיד על חוסר קשר ביולוגי עם הזאטוט שבתוכה. הרגשת חריגות קלה עוברת דרך העור למרכז העצבי שבמוח, לא, אין כאן אף אבא שבחר לבלות את היום עם הילד שלו.
"אבא, אפשר גן?"
הקטן יוצר קשר עם ישות פצפונת שרק נולדה, המטפלת, לעומת זאת מתבוננת עלי בכעס כאילו הייתי איזה סוטה, בסוף היא אוזרת קצת אומץ ופולטת בעגה תל-אביבית מצויה: "מה הסיפור שלך, למה הוא לא בגן?" ואז מוסיפה בנימה מהולת חשש "רגע, הוא חולה? זה מדבק? שלא יתקרב לילדה". טררררר, בררררר, זה לא הבימה, זה הקצרים במוח, המציאות פה לא תיתן לנו להמשיך ככה עוד זמן רב. אני מסיר את משקפי השמש ומחייך בהתנצלות: "אנחנו חדשים בעיר, מכירה גן נחמד שאפשר להצטרף אליו?"
בתגובה פרצופה מתמלא בבוז, כאילו הייתה אומרת, 'לא מצאת משפט טוב יותר בשביל להתחיל עם בחורה?' "באמת", אני מנסה לצאת בסדר מהמצב, "רק הגענו מהודו, עוד לא ממש התאפסנו פה..."
"וואי, איך אני מתה לנסוע להודו...", היא מדליקה סיגריה מעל הזאטוטה שברשותה, "כיף שם?". טרררר, דרררר,בררררר, פטישי הבימה מטרטרים ברקע בזמן שאנחנו חוזרים הביתה, רק עשר בבוקר, כבר ישבנו בקפה, הלכנו את השדרות, ליטפנו חמישה כלבים, ולמדנו למה לא מרימים סיגריות מהרצפה.
חזרנו לקופסה בדיזנגוף. ב-11 בבוקר הסינים בתיאטרון הלאומי יוצאים להפסקת צהריים ויש שקט. הקטנצ'יק ישן. אח... הודו היקרה... איפה את? לפני שנה, על החוף בגואה נפגשנו עם עוד לפחות שלושים משפחות, שארזו את הילדים למסע דומה בלי מטרה. לכולנו הייתה ראייה משותפת, לפיה הממסד החינוכי הוא בסך הכול בייביסיטר ממשלתי, שלא עושה את העבודה מי יודע מה.
טררררר, בררררר, טררררר, ברררררר, הסינים בהבימה הכו על הגונג וחזרו לעבוד. יוצאים לטיול צהריים, אבא ובן מסתובבים בחוסר מעש באמצע היום, אנשים מצביעים מאחורי הגב, זקנות מתלחשות, אחרי שעה פונה אלי הקטן באומץ גדול ושואל:
"אבא, אפשר גן?",
"אתה רוצה ללכת לגן שעשועים חמודי?",
"אבא אני רוצה ללכת לגן עם ילדים".
או.קי. אחד מסעיפי אמנת החינוך הביתי אומרים שאם הילד רוצה אז נותנים.
אבל מאיפה מתחילים?