וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

חיים בתוך קופסה - פרק 2

ירון שוורץ

12.6.2008 / 15:38

עיגולים שחורים מסביב לעיניים, חיוך נבוך וגוף מקומט, בונים לו?ק בלתי נמנע של תל אביבי מתחיל - ירון שוורץ מתמודד עם הרעש של משאיות האשפה והזבל האנושי

הדירה בעיר ריקה. שני חדרים כאמור. באחד, מונחים התיקים מהודו, בשני המזרונים. החדר של התיקים פונה לצד שקרוב לכביש וכשהחלון פתוח, דיזנגוף נשמע ממנו כמו נחל שוצף וגועש. מחלון חדר השינה נשקף עץ ובלילה נכנס משם זרם פלאי של אוויר. את המזרונים אנחנו מניחים בזווית מתאימה ונושמים אל תוך השינה. אבל אני לא ישן. סוג של פארנויה ראשונית. בחצות הרעש בשיאו, לקראת שלוש מתחילה הרגיעה ואז אני נרדם. חצי שעה אחר כך שוב, נשמע רעש מחריש אוזניים, הבטיחו לנו שדירה עורפית היא שקטה, אבל לא כשהפחים נמצאים מאחורה.

משאית הזבל עוצרת בחזית וקונצרט צורם מתנגן לו. העייפות והדמיון מתערבבים, בפעם הבאה שאני חוזר להכרה כבר יש שמש בחוץ. כנראה שעיגולים שחורים מסביב לעיניים, חיוך נבוך וגוף קצת מקומט, בונים את הלו?ק הבלתי נמנע של תל אביבי בתחילת דרכו. שלושה שבועות כאלה והפארנויה הולכת וגוברת. אני הולך לאיבוד בין ארבעת הקירות של חדר השינה. חייב פאוזה.

הבניין מסתיים במדרכה, המדרכה נושקת לכביש והכביש נושק למדרכה שממול, מה שחסר זה אדמה, לא כזו של כניסה לבניין, אלא אמיתית שאפשר לדרוך עליה ברגליים יחפות. החלטתי. נצפין לגליל, רק לשבת. נעביר יום אחד בנחל, ננשים את הגוף.

מגיעים לנחל צלמון. סליחה, הרשו לי לתקן, לצלמון. זרימה כבר אין פה, לא נחל ולא... האמת שנעליים ישנות דווקא יש, וגם עשרות בקבוקי מים ריקים, כוסות פלסטיק, שקיות חטיפים וחיתולים ישנים. על רקע זרזיף המים המסכן שנשאר מהנחל, אפשר לחשוב שלפנינו מייצג אומנתי של זבל בלתי מתכלה. במקום לפנק את הרגליים בטבילה, אנחנו מוצאים שקיות זרוקות בשטח ומתחילים לאסוף לכלוך, אבל הפאזל האינסופי של שברי בקבוקי בירה גומר אותנו, בייאוש צועדים בחזרה לאוטו, לא כזה טבע חיפשנו.

תל אביב - פרבר פועלים של בומבי

מאה אחוז מכל מי ששמע שאנחנו מתכננים לנחות בתל אביב, אמר לנו שאנחנו משוגעים. שהעיר מלוכלכת, שאין סיכוי, שהזיהום יהרוג אותנו, אבל צריך פרספקטיבה מתאימה. בעיניים שהתרגלו לעולם השלישי, תל אביב היא לא יותר מפרבר קטן של בומבי. מעבר לכך, בקשר ללכלוך, העיר הזאת דווקא נקייה. וזה לא שהמשקפיים שלי שרוטים, אבל בהשוואה למקומות בהם חסרות מדרכות ברחובות, כשבמקום כביש יש מסלול בוץ ובמרכז בין כלי רכב משנות החמישים, עומדות פרות ועזים ומחרבנות, מבינים עד כמה העיר הזאת מצוחצחת.

אבל אז יש אירוע, פסטיבל וסוגרים כמה רחובות. הנה הם מגיעים, המלכלכים, הצלמון קטן עליהם, כאן יש עיר שלמה שאפשר לטנף. הם חיפשו שעה חניה ועכשיו הם כועסים, הם יזהמו ויחריבו. יש משהו בעיר הזאת, בעיקר באזור שמהנמל ועד ליפו, שמעודד אווירת 'ד?פו?ק וז?רו?ק'. התל אביבים ההזויים האלה גם ככה מוכנים לבלוע כל בניין שתוקעים להם באמצע העיר.

אני עולה הביתה ומתחבא בחדר שינה. נושם עמוק ומנסה להירגע. רעשים מפינת הפחים. מציץ מהחלון, מישהו משתין שם. איבוד שליטה, זה לא אני, יש בתוכי מפלצת שמרנית מזועזעת שלא יכולה להתאפק אפילו עוד רגע אחד. מסיט את הוילון, פותח את הזכוכית, דוחף את התריסים. הוא שם, המניאק הקטן, משתין בקשת על הקיר של הבניין, עשר מטר מתחת לחלון שלנו. זה מתחיל בבטן ומטפס לחזה, לא בשליטה ועם הרבה עוצמה, הפה שלי נפתח וצועק: 'יא זבל, תתחפף מכאן!'

מחזיר את הגוף לחדר, מזיע, גוש גדול של כעס עדיין תקוע בגרון. במונחים קוסמיים אני בקושי שתי דקות בעיר הזאת אבל כבר מרגיש פטריוט, קנאי, פטרון. כשזה תלוי בי, רחוב דיזנגוף לא יהפוך למזבלת נחל צלמון.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully