אחרי ש"הבית היה דבר זמני", ואנחנו הסתובבנו, ראינו וטעמנו, בחיפה, בגליל, בהודו ובצרפת, אחרי יותר משש שנים ועשרות מקומות מגורים, הנה, בסוף אנחנו פה בתל אביב.
במדינתנו עמוסת הגבולות, מעברי דירה הם דבר שכיח. מידי פעם, מבשרים עיתוני סוף השבוע על עוד אישיות ידוענית שעשתה את זה, חצתה את הקווים, סגרה את הבסטה, מכרה את הבית, במרכז ויצאה מהעיר. לפעמים הם עוזבים רק לרעננה ולפעמים מצפינים עוד קצת - בית יהושוע, פרדס חנה, זיכרון ואפילו צפונה מזה, להרחבה בגליל, או למצפה מבודד. לידם תמצאו את אלה יש שמדרימים דווקא - , מצפה רמון, להבים, חוות בודדים או ישובים שיתופיים.
אז מה, אז זו סיבה לעשות על מישהו כתבה? אחד שוואלה, עזב את העיר ונהיה חקלאי, פרמקלצ'ר, אקולוגיסט, אחד שבונה רהיטים לבד, לא רץ יותר אחרי הכסף, פתאום משקיע בילדים, אולי אפילו חושב על לגדל אותם בבית. שוקל להפוך מורה ליוגה, אולי קצת טאי-צ'י בבוקר על ההר. ישקיע באופניים עשרת אלפים שקל, ימצא את עצמו מחדש יענו?
אז המדור הזה הוא בדיוק הפוך, אותו סיפור, אבל ברוורס. הנה אחד, או יותר נכון משפחה, שעזבה מזמן, עלתה צפונה, הסתובבה, ניסתה באמת, בטבעי, באקולוגי, חינוך ביתי, מדורה בחצר, פיתות בטאבון, בית על העץ, בריכות בוץ וגורי קהילה. למדנו ערבית, אריגה ויוגה, פרחי בר, פרחי באך, כל מיני מדיטציות ומוזיקה פרסית. מה לא עשינו, ובסוף, לא הייתי אומר שנשארנו עם זנב בין הרגליים, אבל בהחלט עם הרבה, הרבה פחות מוטיבציה ורצון לחיות שם בבידוד, בפרבר, בכפר, במצפה, גם לא בחו"ל.
פנטזיה על אספרסו עם סודה
ואתם יודעים מה עוד, גם לא עשינו את זה. לא עשינו כסף, לא הקמנו עסק עצמאי, לא תפסנו ג'וב חינוך מאגניב במועצה מקומית, לא התברגנו בחברה, לא גילנו את הייעוד, אפילו האוויר הנקי לא עזר, והריחות החדים של צמחי התבלין היו עושים לנו כל מיני אלרגיות (ואולי זה גם היה רק משהו פסיכוסומאטי). באמת, יש שם המון חברה שהצליחו, שמצאו, שנרגעו, שהשתלבו, שלא רוצים לשמוע על המרכז, ובטח שלא על תל אביב, שברחו מהעיר בגלל מחלת נפש אורבנית ומצאו שלווה בהרים, אבל מה, זה לא אנחנו.
לפעמים בלילות היינו מפנטזים, על אספרסו עדין שמוגש עם סודה, על חוף הים, על הופעת ג'אז במועדון מעושן, מסיבה ספונטנית ברחוב, כל אותם דברים נחמדים של גיל עשרים בעיר הגדולה. אבל גם ידענו, שאחרי גיל שלושים דברים נראים אחרת, ולא מיהרנו לחזור. נסענו להודו, חיפשנו באירופה, עד שנחתנו כאן בעיר עם משימה ייחודית: בלי גרוש ובלי כיוון להתחיל מהתחלה, ללכת ראש בראש ולמצוא את עצמנו, דווקא כאן, דווקא בתל אביב, למרות הכול.
ויש בזה משהו מיוחד. יש פרספקטיבה של כמה שנים בטבע, יש ביטחון שנוצר מזה שלמדנו לעשות כמה דברים לבד. צריך רהיט? אפשר לבנות, צריך שיפוץ? אפשר לבד, גינה אורגנית על הגג יודעים איך לעשות. קומפוסט בגינה לא בעיה. למדנו הרבה, והאמת, זה נראה חוכמה הרבה יותר גדולה ליישם כאן, בתוך הפחם, ולא במקום המובן מאליו. בקיצור, זה לא ממש סיפור טראגי, רק מעין רומן קטן, על כך שכל דבר אפשר לראות הפוך כל הזמן, וכשמגיעים מהגליל, וזה לא קורה הרבה, לתוך העיר הגדולה, מדובר על סוג אחר לגמרי של התחלה.